גלות – הגיע הזמן

לפני כחודש הוספתי לבלוג תחת גלות את החלק "הגיע הזמן". אם הייתם שואלים אותי לפני כ10 שנים, כשהתחלתי לכתוב את קטעי גלות, איך יראה הסוף, אני לא חושבת שכך הייתי מספרת אותו. מה גם שזה לא הסוף, זהו סוף של תקופה, ופתיחה של התרחושויות אחרות שכבר בימים אלו אני עובדת על כתיבה שלהן.

אז למה החלטתי להוציא פוסט מיוחד שמקשר לקטע? כי חבר העביר לי תמונה שכל כך מתאימה לקטע הזה. יצא לכם פעם לשבת מתחת לעץ ערבה? אם לא אז תנסו.. אפילו תחת אחד צעיר, כזה שהענפים שלו מגיעים עד הקרקע. וילון תוצרת הטבע שכשיובים בתוכו מרגישים שלווה אין סופית…%d7%a2%d7%a8%d7%91%d7%94-%d7%91%d7%95%d7%9b%d7%99%d7%94

עצב מהול באהבה

בימי שישי אני לא מוותרת על השנ״צ שלי. היום כשניסיתי לישון עלה בי רעיון לקטע כתיבה. הוא לא ארוך כמו האחרים, ואולי בעתיד אני אעשה ממנו משהו גדול יותר. אבל בינתיים המחשתי אותו בכתיבה.

הנה הקטע:

הן עמדו האחת מול השנייה, פנים אל פנים. לי-יה הביטה בתום. זאת לא היתה אותה התום שהכירה לפני כמספר שנים. עדיין ניתן היה לראות עליה את שמחת החיים וכוחה היציב. עם זאת משהו היה שונה.

הן עמדו שתיהן באין סוף חשוך, ללא ריצפה, ללא קירות וללא קורת גג מעליהן. חושך. האור היחיד שהיה נבע מגופן שלהן. כל אחת ואורה שלה. לי-יה הושיטה את ידה באוויר ופתחה אותה, מחכה שמשהו ימצא את מנוחתו עליה. נקודת אור זעירה הגיעה לידה ועמדה מעליה, מרחפת, לא נוגעת בה.

״יש בך עצב שאסור לגעת בו. הוא שלך, ועוד אנשים חולקים בו איתך.״ היא הביטה בנקודת האור שריחפה מעל כף ידה. ריחפה ולא נגעה בה.

להמשך קריאה