הן עמדו האחת מול השנייה, פנים אל פנים. לי-יה הביטה בתום. זאת לא היתה אותה התום שהכירה לפני כמספר שנים. עדיין ניתן היה לראות עליה את שמחת החיים וכוחה היציב. עם זאת משהו היה שונה.

שתיהן, באין סוף חשוך, ללא ריצפה, ללא קירות וללא קורת גג מעליהן. חושך. האור היחיד שהיה נבע מגופן שלהן. כל אחת ואורה שלה. לי-יה הושיטה את ידה באוויר ופתחה אותה, מחכה שמשהו ימצא את מנוחתו עליה. נקודת אור זעירה הגיעה לידה ועמדה מעליה, מרחפת, לא נוגעת בה.

״יש בך עצב שאסור לגעת בו. הוא שלך, ועוד אנשים חולקים בו איתך.״ היא הביטה בנקודת האור שריחפה מעל כף ידה. ריחפה ולא נגעה בה.

״אבל הוא גם אישי שלך, מחזיק בזכרונות ורגעים״ היא הביטה בעינייה ההמומות של תום.

״זהו עצב שמהול באהבה. זהו עצב על מישהו ששחררת באהבה, אבל אסור לגעת בו, הוא רק שלך״ היא נשפה בעדינות לכיוונה של נקודת האור עד שחזרה ושבה להיות חלק מאורה של תום בשנית.

״לי-יה… אני…״

לי-יה השתיקה אותה בסימן יד. ״אסור לגעת בו. רק לך מותר, כשתהיי מוכנה, כשתיגעי בו, הוא יופיע״

הן נשארו שתיהן, מרחפות באוויר, כל אחת עם אורה שלה. ורק החושך עוטף אותן…

כתיבת תגובה