את הציור הזה ציירתי בהשראת תמונה של המתאמנת האולימפית נטע רבקין. יש משהו בתנועה הזאת שנותן הרגשה של שחרור למרות הדיוק המושלם והעבודה החזקה בשרירים. ואל מולם הקלילות, הקפיצה, והתנועה לא נראת מורגשת או קשה אלא משהו טבעי שהגוף עושה.
הציור לא יצא לי מושלם, ואם נחפש בן פגמים נמצא הרבה. אבל הוא צוייר אחרי תקופה ארוכה שלא הצלחתי לצייר בה, הוא הגיע ושחרר אותי מהפחד ש"אולי לא יצא לי טוב" אני אוהבת אותו ואתם?
יש פעולות בחיים שלנו שאנחנו עושים באופן אוטומטי. פעולות שאף פעם לא ייחסנו להם חשיבות, סתם כי לא הקדשנו שום מאמץ בשביל לבצע אותן. משהו פשוט כמו לנשום. בקיץ שלפני כיתה א' בת דודה שלי ואני טבענו בבריכה, ביחד. הרגשת המחנק, הפחד שלא אצליח לצאת מהמים ולנשום, זה משהו שלא שוכחים אותו. עונת החופים בפתח, ילדים הולכים לשחות בבריכות, שימו עין, תשמרו עליהם, והכי חשוב תמשיכו לנשום.
אתם מוזמנים להכנס ולקרוא את הקטע 'לנשום'. לפני הקריאה קחו נשימה עמוקה כי אנחנו הולכים לצלול עמוק עמוק למים, ולא בהכרח לצאת משם בשלום…
לפני כחודשיים חבר לעבודה נפטר באופן מפתיע. באותו הבוקר הוא התקשר אלי וסיפר לי שהוא נמצא ברמת השרון בדרך לרופא, ואולי הוא יקפוץ אלי לביקור. אני לא אשכח את הבוקר הזה, עמדתי במטבח מול 3 סירים והכנתי את ארוחת הצהרים שלי לעבודה, אין סיכוי שהייתי מכניסה אלי אורחים הביתה.. ואמרתי לו שהוא מוזמן בכל זמן שרק ירצה רק לא בבוקר כי אני לא מארחת טובה בבוקר… באותו היום בשעה שלוש אחר הצהרים הודיעו לנו שרון נפטר. רון נהג לקרוא כאן באתר ולהגיב. אני כבר מתגעגעת… מוזמנים להכנס לקרוא שיר שהקדשתי לרון
את הקטע חששות באגם התחלתי לכתוב לפני יותר מחצי שנה. כל פעם כתבתי בו חלק אחר. כל פעם חלק קצר ואז עזבתי אותו. וכל פעם העלילה השתנתה וקיבלה כיוונים אחרים. היה לי קשה לכתוב אותו. הרבה רעיונות לפיתוח, הרבה דברים שנוגעים בחיים האישיים שלי. זאת הפעם הראשונה שקטע אותו אני כותבת גרם לי לגעת בחששות ומחשבות כל כך אישיים ומודחקים שלי. לא ערכתי את התוצר הסופי, השארתי אותו כמו שנכתב.
לחצו פה כדי להגיע לקטע. וכמובן, כמו תמיד אני אשמח לתגובות.
יום כיפור זהו זמן של חשבון נפש, של הסתכלות אחורה על השנה שעברה. הסתכלות על שעשינו, האם עשינו טוב או רע. ואם פגעתי, אז במי ולמה? ואם עשיתי טוב, האם זה היה ממקום טהור או ממקום של הישג בשבילי? זהו זמן בו אנחנו חושבים על שעלינו לעשות כדי להשתפר, כדי ללמוד מהטעויות וגם מההצלחות שלנו.זה מוזר, שיום שכזה מגיע לאחר שכבר חגנו את תחילת השנה. בעצם, היינו אמורים להכנס לשנה החדשה אחרי חשבון הנפש.
אני חושבת, שיום זה מגיע לאחר חגיגת השנה החדשה כדי להזכיר לנו למה בעצם צריך שנה חדשה, למה אנחנו מציינים אותה, וכנורה אותה נדליק על מנת שתאיר לנו את הדרך ואת שלמדנו מהשנה הקודמת.
מעין הבנה שגם אם אנחנו חותמים את השנה שזה עתה עברה, ופותחים דף חדש בחיינו לשנה חדשה, הדף הזה צריך להיות שונה אבל כמו בכל למידה, הוא אמור להראות על התקדמות מחשבתית, רוחנית, פיזית ומעשית.
שיהיה צום קל ומועיל לצמים וגמר חתימה טובה לכולם.
ולכל השואלים, יש שלושה קטעים בעבודה, שניים כבר כמעט סיימתי, אבל עדיין לא חתמתי אותם. אני במוזה לציור בימים אלו ופחות ישיבה מול המחשב לאחר שעות העבודה.
לפני כחודש הוספתי לבלוג תחת גלות את החלק "הגיע הזמן". אם הייתם שואלים אותי לפני כ10 שנים, כשהתחלתי לכתוב את קטעי גלות, איך יראה הסוף, אני לא חושבת שכך הייתי מספרת אותו. מה גם שזה לא הסוף, זהו סוף של תקופה, ופתיחה של התרחושויות אחרות שכבר בימים אלו אני עובדת על כתיבה שלהן.
אז למה החלטתי להוציא פוסט מיוחד שמקשר לקטע? כי חבר העביר לי תמונה שכל כך מתאימה לקטע הזה. יצא לכם פעם לשבת מתחת לעץ ערבה? אם לא אז תנסו.. אפילו תחת אחד צעיר, כזה שהענפים שלו מגיעים עד הקרקע. וילון תוצרת הטבע שכשיובים בתוכו מרגישים שלווה אין סופית…
בימי שישי אני לא מוותרת על השנ״צ שלי. היום כשניסיתי לישון עלה בי רעיון לקטע כתיבה. הוא לא ארוך כמו האחרים, ואולי בעתיד אני אעשה ממנו משהו גדול יותר. אבל בינתיים המחשתי אותו בכתיבה.
הנה הקטע:
הן עמדו האחת מול השנייה, פנים אל פנים. לי-יה הביטה בתום. זאת לא היתה אותה התום שהכירה לפני כמספר שנים. עדיין ניתן היה לראות עליה את שמחת החיים וכוחה היציב. עם זאת משהו היה שונה.
הן עמדו שתיהן באין סוף חשוך, ללא ריצפה, ללא קירות וללא קורת גג מעליהן. חושך. האור היחיד שהיה נבע מגופן שלהן. כל אחת ואורה שלה. לי-יה הושיטה את ידה באוויר ופתחה אותה, מחכה שמשהו ימצא את מנוחתו עליה. נקודת אור זעירה הגיעה לידה ועמדה מעליה, מרחפת, לא נוגעת בה.
״יש בך עצב שאסור לגעת בו. הוא שלך, ועוד אנשים חולקים בו איתך.״ היא הביטה בנקודת האור שריחפה מעל כף ידה. ריחפה ולא נגעה בה.
בסופ״ש האחרון סיימתי לכתוב קטע נוסף מסדרת גלות. עם זאת יש בקטע חלק שאני לא ממש שלמה איתו. מעין מחשבה שהייתי צריכה להמחיש אותו בצורה אחרת…
ישבתי לקרוא את הקטע, שנקרא על הגשר, לבדוק ולהרגיש האם הוא מעביר את התחושה אותה הייתי רוצה שהקורא ירגיש. ואז החלטתי שהגיע הזמן לפרסם גם את החלק הזה.
זהו חלק שהרבה זמן רציתי לכתוב אותו, ועבדתי על הכתיבה שלו יותר מאשר על קטעים אחרים. אני מקווה שתהנו מהקריאה!
והנה, הבטחתי לכמה מהקוראים פה בלי ספיילרים, אז הנה אין ספויילרים… פשוט תלחצו פה כדי לקרוא
* מבחינה כרונולוגית קטע זה הוא ההמשך ל״הגיע הזמן״
כשהייתי חיילת, לפני כ12 שנים, היתה תקרית בסניף הדואר שהשאירה אותי עם הרגשה מאוד רעה. תקרית שרק הראתה את טיב המין האנושי, את טיבנו שלנו. תקרית שהעמידה את כל האנשים שהיו נוכחים בסניף הדואר במבחן. מבחן בו כולנו נכלשנו. כן, גם אני למרות שפעלתי אחרת.
מצאתי היום את הקטע הזה במחשב שלי. ולצערי שום דבר לא השתנה בעולם שלנו…
לקריאת הקטע הכנסו לתסתכלו על עצמכם! תחת קצרים.
kikonablog 