חששות באגם

תום ישבה על אחד הסלעים שהיו לצד האגם, כל חבריה לשבט נכנסו למים עירומים כביום הוולדם, בנים ובנות, חלקם שיחקו חלקם שחו, כולם נהנו. היא הביטה בהם בזלזול וברתיעה 'איך הם נכנסים למים, ככה עירומים' חשבה לעצמה 'איפה הכבוד שלהם לגוף שלהם? לא מפריע להם שכולם ככה רואים הכל?'

"תום" קולה של שלהבת קטע את קו מחשבתה.

"שלהבת?" הביטה בה מופתעת "אין לי שיעור עכשיו נכון?"

"שיעורים יש לנו כל הזמן בחיים, השאלה היא מי או מה מעביר לנו אותם" חייכה

"אז, יש לי או אין לי?" שאלה הילדה מבולבלת

"לא, אין לנו שיעור כרגע" היא הביטה לכיוון האגם הומה האנשים, "למה את לא נכנסת לאגם?"

"אה, אני לא… זה לא…" תום לא ידעה מה לענות לשלהבת עם זאת היא ידעה שהיא יודעת מה התשובה אבל היא מחכה לשמוע את תום אומרת את זה. "הם… כולם נכנסו למים בלי בגדים"

"בלי בגדים?" שלהבת חזרה אחריה. "ולמה שאת לא תכנסי לאגם בלי בגדים גם?"

עירומה כביום הוולדה? המילים זעקו בראשה של תום. היא הביטה על גופה, היא הייתה נערה רזה עם גוף חטוב עם זאת לא הרגישה בנוח עם גופה, בעיניה רגליה היו שמנות ובטנה הייתה נפוחה והחזה שלה לא היה מספיק גדול ועגלגל לגילה. ובכלל, ככה לחשוף את הגוף שלה אל מול כולם? הגוף האישי שלה?

"שלהבת אני מעדיפה שלא" אמרה והסתכלה בעיניה של שלהבת בחוזקה כדי להראות לה כי גמרה אומר.

"את מעדיפה שלא לדבר על זה? שלא להתמודד עם עוד אחד מהחששות שלך?"

'למה היא תמיד עושה את זה?' חשבה לעצמה, 'איך היא יכולה לקרוא אותי ככה? ומה יוצא לה מזה שהיא מוכיחה אותי כל הזמן?'

"כן" ענתה תום בשקט, לכשראתה כי שלהבת ממתינה להמשך תשובה היא הוסיפה "אני לא מוכנה להתמודד עם החשש הזה שלי"

"אני מבינה. לפי מה שאני מרגישה, את צריכה שיעור עכשיו"

"אני? עכשיו? אבל…"

"אני באתי לשחות באגם, אני לא אעביר לך שיעור כרגע, את תלמדי לבד. תביאי לי את המחברת שלך בבקשה"

בלית ברירה תום הוציאה את המחברת של השיעורים שלה עם שלהבת מהתיק, "הנה" היא נתנה לה את המחברת ללא רצון.

היא החזיקה את המחברת בידה וחשבה לרגע. היא פתחה את המחברת בעמוד חלק וריק. שלהבת שבדרך כלל בטוחה במעשייה הביטה בעמוד הלבן שהיה פתוח מולה בהיסוס.  חיוך עלה על פניה. "תום, אנחנו נעשה משהו קצת שונה היום" היא סגרה את המחברת שהחזיקה בידה.

"אנחנו? את לא הולכת לשחות?" שאלה בפליאה

"צודקת, אני הולכת לשחות במים. את, הולכת לעשות משהו שונה היום." שלהבת תיקנה את עצמה.

שלהבת החזיקה בכתפיה של תום וסובבה אותה בעדינות לכיוון העצים, "את רואה שם," היא הצביעה לכיוון גבעה קטנה שהייתה בין העצים "יש שם גבעה, לכי לשם. את תמצאי שם מנהרה."

"מנהרה?" תום חזרה אחריה "אני לא רואה"

"כשתגיעי לשם, תראי אותה. היכנסי לתוכה. תני לה להוביל אותך בדרכך"

"שלהבת, אני לא נכנסת למנהרה לבד"

"חבל… חשבתי לחסוך לך שיעורים של כתיבה… אמרת שאת לא אוהבת שיעורים כאלו… שאת אלו אתם מקבלים הרבה בכדור 'ארץ'… אמרת לי שהשיעורים שלי יותר מעניינים…"

"לא תצליחי לעבוד עלי, אני לא לי-יה. את לא תתני לי שאלות לענות עליהן."

"לא? פתחי את המחברת" שלהבת ציוותה עליה

תום הביטה בפניה הרציניות של שלהבת ופתחה את המחברת. בראש העמוד היה כתוב: ש.ב. ענייה של תום התכווצו למראה עיניה. האותיות נכתבו בכתב היד שלה. היא הביטה בשלהבת "איך? איך זה הגיוני שזה כתוב בכתב היד שלי? איך ידעת שאני כותבת ש.ב.? הרי פה אין שיעורי בית…"

"תום את עדיין שואלת איך? גם על זה נעבוד…" שלהבת חייכה בחום.

תום המשיכה להסתכל על השאלות שנכתבו במחברת.

1. מהו החשש שעולה בי, בגללו אני לא נכנסת לאגם עם שאר חברי?

1. מעיין נובע החשש הזה?

1. מה עלי לעשות כדי להחליף את החשש בהרגשת ביטחון?

שלהבת החזיקה את חלקה העליון של המחברת וסגרה אותה  בידה של תום "תום, אני נכנסת לאגם,  אני רוצה לראות תשובות לשאלות, אני לא אקבל תשובה של שורה אחת לאף לא אחת מהשאלות או שתלכי למנהרה" היא הביטה בפניה המומות של תום "יש לך פה עבודה לא קלה על השאלות לעומת זאת המנהרה תחסוך לך אותה…" היא הביטה בתום ועל פניה ניראה היה כי נזכרה במשהו "כמעט שכחתי, את לא תוכלי לכתוב במחברת באמצעות החשיבה, תצטרכי עפרון בשביל זה, אמרנו שיעורי בית כמו ב'ארץ', לא?"

"עיפרון? אבל אין בכוכב הזה כלי כתיבה"

"יש פה הכל, את רק צריכה ללמוד להכיר את כל העושר שיש בטבע שסובב אותך."  היא הורידה את בגדיה והצטרפה לרוחצים באגם.

תום  חזרה לשבת על הסלע עליו ישבה לפני שפגשה בשלהבת. היא קראה את השאלות שוב ושוב, מחשבות רבות רצדו במוחה,  אולי אם אני אכנס לאגם שלהבת תוותר לי על התשובות לשאלות, בטח היא תתן לי אחרות כדי לראות שאכן למדתי, למה בכלל אני צריכה לענות על השאלות האלו? מחשבותיה של תום התחלפו בזיכרונות מהשנים האחרונות, בהן נהגה ללכת עם חברותיה לרחוץ בנחל שליד ביתם. יחפות, הן היו נכנסות למים ומשפריצות האחת על השניה ממימי הנחל שהיו מתוקים ונקיים. הן היו חברות הכי טובות, שיר, ליאת ותום. שלישיה שהיתה עושה הכל ביחד, הנחל היה המקום בו היו מעבירות את שעות אחר הצהרים, מכינות שיעורים, מדברות על הבנים בשכבה ומשתזפות. "מעולם לא נכנסנו למים עירומות, למה אני פה? אני רוצה לחזור לשם" היא חשבה בקול רם. "את תחזרי את יודעת? באחד הימים את תחזרי לשם…" תום הסתובבה, מאחוריה עמדה ליה "מה את עושה פה?" ליה הביטה בה במבט פגוע "עברתי ואז התחלת לדבר, הייתי בטוחה שדיברת איתי"

"איתך? שאני אדבר איתך? גם לא בעוד מיליון שנה"

"את יודעת, את לא צריכה לפגוע בכל אחד שמדבר איתך את החדשה פה, לא אנחנו" לי-יה הפנתה את גבה והמשיכה ללכת לכיוון האגם.

תום המשיכה לשבת על האבן, מרגישה בודדה מתמיד, מילותיה של לי-יה הכו בה חזק. היא ידעה כי היא לא התייחסה אליה יפה היא יכלה לבחור מילים אחרות, היא יכלה לחייך כשראתה אותה, אבל היא לא, היא היתה שקועה בכעסה שלה על שלהבת החונכת שלה, על הרצון העז להכנס למי הנחל ולהיות פעם אחת כמו כולם, להרגיש חופשיה, לאהוב את עצמה כמו שכולם בכוכב המוזר הזה עשו. הרוח החמימה העיפה את שיערה הגולש והחלק על פניה, כאילו והיא מנסה להרגיע את תחושותיה ומילותיה של לי-יה.  צל גדול כיסה את פניה, היא הרימה את ראשה. דין, נער גבוה בעל כתפיים רחבות ושריריות עמד מולה ובחן אותה. שיער ראשו השחור והארוך התבדר עם הרוח. מראו של דין וחיוכו הכובש שהופנה אליה נתנו בה הרגשת ביטחון.

"תום, נכון?" שאל וחצי חיוך ביישן התנוסס על פניו

"כן" היא החזירה לו בחיוך ביישן.

"למה את פה לבד?" שאל בהתעניינות

"אממ… יש לי שיעורים, אמממ… שיעור לעבור, אני מחפשת עיפרון, אתה יודע איפה אפשר למצוא אחד?"

"עיפרון? זה הענף עץ שכותבים איתו בכדור 'ארץ', נכון?" שאל ולא חיכה לתשובה, "יש במנהרה שם" ידו הצביעה לאותו הכיוון אליו הצביעה שלהבת קודם לכן. הוא הושיט את ידו לכיוונה "בואי, אני אקח אותך לשם"

תום הביטה בפניו, עיניה דומעות במעט, היא הניחה את ידה בתוך ידו והתרוממה מהאבן עליה ישבה. הוא חיזק את אחיזתו בידה והוביל אותה לעבר שביל אבנים שנבלע בין עשבי הבקעה.

"איך אתה יודע על המנהרה"

"המנהרה? יש פה הרבה כאלו"

"נכנסת אליה?"

"אל זאת? לא… יש עוד הרבה מערות שכאלו…"

יד ביד, המשיכו ללכת לכיוון המנהרה. תום האזינה בסקרנות לסיפוריו של דין על המערות אליהן נכנס, ועל החוויות שחווה בתוכן. הדרך הפכה להיות מפותלת, תום הביטה לאחור מופתעת מהדרך הארוכה אותה עשו, "זה עוד רחוק? אני לא אדע איך לחזור לאחר מכן"

הוא משך את ידה אליו, ונעמד מולה "אנחנו כבר מגיעים, אבל אל תדאגי אני אחכה לך"

"תחכה לי? אבל זה עתה סיפרת לי שאתה היית באחת מן המערות במשך שבוע"

"המנהרה הזאת קטנה, תכנסי, תמצאי את מה שחיפשת ותצאי"

"תכנס איתי?" היא שאלה בתחינה

הוא עצם את עיניו לרגע, והושיט את ידו כדי לחפש את שרשרת האבן שעל צווארו. היא לא הייתה שם. הוא פתח את אצבעות ידיו על צווארו והביט בעיניה של תום. היא יכלה להרגיש את עיניו נכנסות לתוך ראשה וקוראות את מחשבותיה. היא הסיתה את ראשה ועצמה את עיניה כדי להשתחרר מקשר העין שנוצר עם עיניו. "אני יודע שאת רוצה שאכנס איתך, אבל את צריכה להתמודד עם הפחד הזה לבד."

"עם איזה פחד? אמרת שאני אמצא עיפרון בתוך המנהרה"

דין, למרות רוחה של תום, לא ענה על שאלתה והמשיך להוביל אותה לכיוון המנהרה. הם המשיכו ללכת בשקט, ראשו של דין נגדש במחשבות, האם עליו לספר לה מה באמת יש בתוך המנהרה?

לכשהגיעו לפתח המנהרה  הוא עצר ושחרר את ידה של תום "זהו, מפה את צריכה להמשיך לבד, זה המסע שלך"

"דין, אני לא מבינה אותך! אמרת שפה אני אמצא עפרון, שלהבת אמרה לי ללמוד להעריך את העושר שהטבע מביא איתו, מה יש בתוך המנהרה?"

דין הביט בה בשקט, הוא נזכר בפעם הראשונה בה נכנס למנהרה להתמודד עם הפחד שלו, הבדידות, והשהייה בפנים שהיתה נראית לו כנצח. "תום, את תמצאי את העיפרון שלך שם בפנים" הוא לקח נשימה עמוקה "את תמצאי עוד הרבה דברים מעבר" הוא הביט לכיוון צווארה "איפה שרשרת האבן שלך?"

היא הכניסה את ידה לכיס מכנסייה והוציאה משם את שרשרת האבן שקיבלה ביום בו הגיעה לכוכב. היא פתחה את ידה והראתה לו את השרשרת. הוא לקח את השרשרת מידה ופתח את הסוגר שלה "תום, אל תורידי אותה שם בפנים. תני לה לתת לך כוחות, תני לה להאיר לך את הדרך" הוא ענד את שרשרת האבן סביב צווארה של תום. "תכנסי, אני אחכה פה בחוץ"

"מבטיח?" תום שאלה מפוחדת

"מבטיח!" חיוך גדול התנוסס על פניו.

היא נכנסה בפתח המנהרה. האוויר בפנים היה קריר ורטוב.  במנהרה שרר שקט וכל שניתן היה לשמוע היה קול צעדיה ונשימותיה. היא המשיכה לרדת אל תוך המנהרה המפותלת, מצעד לצעד אור השמש נעלם עד שנהיה חושך מוחלט בתוך המנהרה. היא המשיכה את דרכה נאחזת בקיר הקר והרטוב של המנהרה שסימן לה את המשך הדרך. נוף המנהרה התחלף בנוף גינה, בצדה האחד של הגינה היה שולחן אוכל ובצידה השני עמד עץ תותי יער. "אני בבית!!!" תום צעקה בהתלהבות. היא הסתובבה במקומה וראתה כי דלת הכניסה לסלון הבית היתה סגורה. היא הלכה לכיוונו של עץ התותים. שם, ידעה שתמצא את בית העץ שבנתה עם אביה כשהיתה ילדה. בית העץ היה בשבילה מקום  שקט בו העדיפה להעביר את שעות אחר הצהרים. היא טיפסה על סולם העץ ונכנסה לבית העץ. על רצפת הבית היה שטיח בצבע אדום ועליו כריות צבעוניות גדולות שסבבו את כל החדר. במרכז החדר היתה מראה. 'מראה?' חשבה לעצמה 'לא זכור לי שהעברתי את המראה שלי לבית העץ' היא בחנה את המראה מכל צדדיה, זאת היתה המראה שהיתה לה בחדר השינה. קול טיפוס נשמע מדלת הבית, במראה שמולה היא ראתה ראש קטן עם שיער בלונדיני מציץ בתחתית הדלת.  היא הלכה לפינת החדר והתחבאה בין וילונות הבד הוורודים של החלונות. לאט לאט, הראש הקטן קיבל גוף ובדלת הבית נעמדה ילדה קטנה ובלונדינית. עייניה ופניה היו אדומות והיא רצה בוכה לכיוונה של אחת הכריות הגדולות וישבה עליה. בוכה בשקט. תום, מאחורי הווילון, בחנה את הילדה הקטנה שזה עתה נכנסה בוכה לבית העץ. היא יכלה להרגיש את כאבה של הילדה, את הכעסים שלה ואת השנאה העצמית שמלאה אותה. היא רצתה לצאת ממקום מסתורה ולחבק את אותה. לחבק אותה כל כך חזק כדי שתבין שאין לה סיבה לבכות, שהיא אהובה, שהיא מיוחדת כמו שהיא. עם זאת היא לא היתה בטוחה איך תגיב אותה הילדה כשתראה את תום שפלשה לה לבית העץ. קול טיפוס נוסף נשמע מכיוון דלת הבית. 'בטח אלו הוריה של הילדה' חשבה לעצמה. היא הביטה לכיוונה של הילדה, ניראה היה שהיא לא שמה לב לרעשים סביבה. בפתח הכניסה לבית העץ עמדה נערה צעירה, אולי כבת עשרים. תום בחנה אותה, יש לה עיניים כחולות כמו שלה ושיער בלונדי ארוך. היא המשיכה להסתכל עליה עד שעיניה נתפסו בשרשרת האבן שענדה. תום, בזהירות רבה שלא להזיז את וילון החדר ולחשוף את עצמה, הרימה את ידה וחיפש את שרשרת תליון האבן שדין ענד לה. האבן היתה שם. היא נשמה לרווחה. 'אבל מי אלו? הילדה הקטנה והנערה דומות לי, מי הן?'

הנערה קרבה לילדה שישבה על הכרית וישבה לידה. היא הרימה את ידה וחיבקה את הילדה חיבוק חם. תום ראתה שהיא לוחשת באוזנה של הילדה. היא לא יכלה לשמוע את המילים אותן לחשה הנערה אבל היא יכלה להרגיש כי מצב רוחה של הילדה השתפר במעט. הנערה קמה ממקומה, הושיטה יד לילדה ועזרה לה לקום מהכרית. הן הלכו שתיהן לכיוון המראה שעמדה במרכז החדר ועמדו שתיהן עם פנים למראה.

"את אוהבת את בית העץ שלך, נכון?" שאלה הנערה את הילדה

"כן" אמרה הילדה בקול חנוק בדמעות

"אני רואה שאת מאוד משקיעה בו, שמה בו כריות, וילונות, שטיח, אפילו את קירות העץ שלו צבעת"

הילה הביטה סביבה, עיניה עדיין אדומות אבל כבר לא דומעות כמו מקודם. "כיף לי פה, זה המקום שאני הכי אוהבת להיות בו"

תום יכלה להרגיש הרגשת הזדהות חזקה עם דבריה של הילדה. בית העץ שלה היה מקום בו הכינה שיעורי בית, קראה ספרים, ארחה חברים ובימים בהם היתה מחפשת מקום שקט לבכות בו, היתה מגיעה לשם. היא ידעה שזה המקום הפרטי שלה, המקום היחיד בו היא יכלה למצוא שקט אמיתי.

הנערה עברה לעמוד מאחורי הילדה, היא התכופפה לגובה שלה והחזיקה בכתפיה של הילדה וסובבה אותה לכיוון המראה. "בבית העץ שלך את מרגישה בבית, אז למה בגוף שלך, הבית האמיתי שלך, את מרגישה זרה?"

הילדה הציצה קצת לכיוון המראה והשפילה מבטה לכיוון הרצפה.

"תראי איזה שיער יפה יש לך" היא נגעה בשיער ראשה של הילדה בעדינות. הילדה הביטה למראה בשנית והסתכלה בחתף על השיער שלה. "והפנים שלך, עם הנמשים הקטנטנים שמקשטים אותן, והעיניים המיוחדות, והחיוך שלך, אולי תראי לי חיוך קטן במראה?" ביקשה הנערה מהילדה

הילדה הרימה ראשה לכיוון המראה וחייכה חיוך מזויף. פניה של הנערה קרנו מאושר "תראי, יש לך פה גומת חן" היא נגעה בלחי הימנית של הילדה, "גם בצד שמאל יש לך?" הילדה הפעם חייכה חיוך גדול על מנת לבדוק האם יש לה 2 גומות חן. "אני חושבת שכן" אמרה תוך כדי שמירה על החיוך שעל פניה כדי שגם הנערה תראה.

"תום את צריכה להכיר גם את הבית הזה שלך" היא אמרה והעבירה את ידיה על גופה של הילדה.

'היא קראה לה תום? גם לילדה קוראים תום?' תום עמדה בצד לא מבינה במה היא צופה.

"היום יש לך גוף של ילדה, ובעוד מספר שנים הוא ישתנה ויתחיל לקבל צורה של גוף של אישה וגם אז הוא עוד ימשיך להשתנות, אבל הוא אף פעם לא יכול להיות לך זר" הן הביטו במראה במשך מספר שניות נוספות.

"אבל כולם צוחקים עלי, שאני שמנה, ששמנתי, שאני כל הזמן אוכלת"

הנערה חיבקה את הילדה חזק, "ואיך את מרגישה עם מה שאת רואה פה במראה? כמה מזה הוא מה שהעיניים שלך רואות וכמה מזה הוא מה שהסביבה גורמת לך לראות?"

היא הביטה במראה לכיוונה של הנערה "אני בדרך כלל רואה מה שהאחרים רוצים שאני אראה"

"אז את רואה את עצמך זרה בביתך שלך"

"מה עושים כדי לראות אחרת? איך אני ארגיש דיירת בבית שלי?"

חיוך רחב עלה על פניה של הנערה. "יש מעבר למה שאנחנו רואים בעיניים, אנחנו לא רק גוף, יש בנו עוד מעבר" היא הביטה לכיוון מקום מסתורה של תום, "את רואה את הצופה שם מהצד?" היא הצביעה על תום. תום הסתכלה סביבה כדי לראות האם יש עוד דמות בבית אותה פספסה. "היא מביטה בנו מהצד ולומדת, בואי לכאן" היא פנתה לתום.

תום יצאה ממסתורה וקרבה לשתיהן. כשקרבה לילדה היא חיבקה אותה חיבוק חזק.

"יש לנו פה את תום ה'ילדה', תום ה'לומדת' ואני תום ה'חונכת'" הן התבוננו האחת בשניה במשך דקות ארוכות.

תום פנתה לילדה "יש בך כל כך הרבה טוב ורוך. וכל הטוב הזה קורן ממך החוצה, והוא רק מוסיף ליופי שלך. הוא לא רק פנימי הוא גם חיצוני" תום הניחה את ידה על כתפה של הילדה.

"תום" תום ה'חונכת' פנתה לתלמידה, "אם היו אומרים לך את זה עוד כשהיית ילדה, איך זה היה משפיע עליך? איך היית רואה את עצמך?"

הילדה הביטה בשתיהן וחיכתה לשמוע את תשובתה של תום. תום ניסתה למצוא תשובה לשאלה. מבטה נפל על הילדה עם העיניים הדומעות והפנים האדומות. "אני חושבת שזה לא היה משפיע" היא הסתובבה בחלל בית העץ, 'את צריכה להכיר גם את הבית הזה' המילים הדהדו בראשה 'הגוף שלך לא יכול להיות לך זר'. "זה כל כך מותמע בי, זה לא המשפחה, זה גם, זאת הסביבה, החברים, הטלויזיה, הנורמות שהחברה מכתיבה לנו… והכל, הכל משפיע!"

תום החונכת לקחה נשימה עמוקה ועצמה את עיניה. זיכרונות הילדה עלו אל מול עיניה, ההסתכלות בעיתונים, החיפוש אחר הלבוש הבא, המירוץ הבלתי נגמר אחר הדבר הבא שיסב לה אושר, המחשב, הבגדים, האוכל…

"זה הכל בגללי" הילדה החלה לבכות בשנית "זה בגללי, כי אני נותנת לכל הדברים האלו להשפיע עלי".

תום החונכת פקחה את עיניה והסתכלה על 2 הבנות האחרות מבלי להתערב.

"זה לא בגללך… סליחה זה כן" תום הביטה בדמותה של החונכת. פניה של החונכת ניראו רציניות אולם לא הביעו כל סימן להסכמה או אי הסכמה עם דבריה.

"זה כן בגללך, אבל… אין בזה רע."

"איך את יכולה להגיד שאין בזה רע? איך זה יכול להיות טוב?"

"כי זה נכון" תום סגרה את כף ידה על תליון האבן שאותו ענדה. "כי אם לא היית עושה את זה, לא היה לי מה ללמוד כרגע. אני לא יכולה להאשים אותך בזה. את חלק ממני, את החלק שבי שעדיין לא ידע, החלק שבי שפתח לי את הדלת ללמוד"

הילדה הביטה בהפתעה בפניה של תום "אז אני יכולה לטעות?"

"את יכולה, וכמה שיותר" קולה של תום החונכת נשמע מפינת החדר "ולא רק את" חיוך עלה על פניה כשהביטה בתום הלומדת "גם את, וגם אני" היא קמה לעברן של שתי הבנות "אנחנו בוחרים את השביל עליו נצעד, לפעמים השביל שאנחנו בוחרים בו הוא לא מה שרצינו, אבל העובדה שעלינו על שביל שכזה רק מלמדת אותנו. אנחנו לומדות ליפול ולעמוד על הרגליים, ובפעם הבאה, הנפילה לא תהיה קשה, או בכלל אולי היא לא תקרה."

"תום" היא פנתה לילדה "ניראה לי שהאורחים שלך הגיעו, אולי תרדי לקבל אותם?"

תום הביטה מפתח דלת בית העץ "אנחנו נפגש שוב?"

"כשתרצי ותבקשי אנחנו נגיע, מזל טוב ליום הולדתך"

"תודה" החיוך הביישן שעלה על פניה של תום הבליט שתי גומות חן על לחייה. היא ירדה במדרגות בית העץ.

היה הסתובבה לכיוונה של תום "אני מרגישה שיש לך הרבה שאלות אלי"

"כן" היא ענתה בחוסר נוחות "אבל ניראה לי שלא על כולם תעני לי"

"נכון" קולה נשמע מאופק. היא עצמה את עניה ולקחה נשימה עמוקה "לא על כולם אוכל לענות, לחלקן תצטרכי למצוא את התשובות לבד. שנשב?" היא הלכה לכיוון הכרית עליה, לפני זמן לא קצר, ישבה תום הילדה ובכתה. תום התיישבה לידה.

"אני אחזור ל'ארץ'? את הפכת להיות חונכת כי לא חזרת לשם?"

"את תחזרי ל'ארץ' כשיגיע הזמן. הלימוד שלך לא יסתיים פה  ויש לך תפקיד ב'ארץ'. לכולם יש תפקיד ב'ארץ'. לכל אחד יש תפקיד ב'ארץ'. לחלקנו קטן לחלקנו גדול. בסופו של דבר אנחנו מגיעים לפה, לכוכב הבית שלנו, לפחות אנחנו בתקווה לזה"

"בתקווה לזה?"

"אני לא יכולה לפרט"

"השיעור שלי… אני צריכה עפרון"

תום החונכת פתחה בצחוק מתגלגל. "בשביל מה את צריכה עיפרון?"

"כדי לכתוב את התשובות לשיעור ששלהבת שלחה אותי אליו" ענתה בתמימות.

"הבנתי" היא לקחה את מחברתה של תום מידה ופתחה אותה

"שלהבת אמרה שזה לא אפשרי בעזרת המחשבה, שאני צריכה עפרון כדי לכתוב"

"והאם מה שהיה פה עכשיו היה בעזרת המחשבה?" היא העבירה עמודים במחברת "הנה הסתכלי פה" תום לקחה את המחברת מידה וראתה כי מה שחוותה זה עתה במנהרה נכתב בתוך המחברת. לכשסימה לקרוא אור חזק יצא מדפי המחברת וסנוור את עיניה.  היא עמדה בחושך, רוח קרירה ולחה הכתה בגופה הצנום. היא הושיטה את ידה כדי לחפש את תום החונכת. היא התכופפה במקומה, מנסה למצוא את הכרית הגדולה עליה ישבה לפני רגע. היא הסתובבה במקומה, החושך האין סופי עוטף אותה מכל עבר. "איפה אני!" צעקה בלחש. דמעות זלגו מעיניה "אני לא רואה כלום" קולה הדהד בגלגל החושך האין סופי בו הייתה. המחברת אותה החזיקה בידה נפלה. היא התכופפה להרים את המחברת, שרשרת האבן על צווארה פגעה קלות בסנטרה "תני לה לתת לך כוחות, תני לה להאיר לך את הדרך" קולו של דין הדהד באוזנה. היא נגעה באבן השרשרת אבל כלום לא קרה. בידה השנייה חיפשה את המחברת שנפלה. 'תום, עצרי, קחי נשימה עמוקה וסגרי ידך על האבן' תום הזדקפה במקומה והסבה את ראשה לאחור, מחפשת אחר מקור הקול. 'תום…' "מי את?" שאלה בקול רם 'נשימה עמוקה' הקול נשמע היה לה מוכר אולם היא לא ידעה מאיפה 'תום… נשימה… האבן…' תום המשיכה להסתובב במקומה, חסרת סבלנות, כל גופה מכווץ. קרירותו של החושך האין סופי הגבירה את הרגשת הפחד שעטפה אותה. היא עצמה את עיניה ונשמה. היא נשמה את החושך שעטף אותה לתוכה. היא נשמה שוב והרגישה את הפחד נכנס פנימה, מקרר את גופה מבפנים. היא נתנה לו להיות שם, היא הרגישה אותו, נתנה לתחושה שלו להיות לה מוכרת. בעדינות היא הניחה את שתי ידיה על תליון האבן. האבן חיממה את ידיה הקרות. היא נשמה נשימה עמוקה שוב, האוויר חדר לאט לאט וחימם את גופה. היא פתחה את עיניה, אור האבן סנוור אותה בעדינות, היא הסתכלה סביבה, "אני במנהרה" לחשה. היא הרימה את המחברת שלה מרצפת הבוץ עליה עמדה והמשיכה בכיוונו של השביל אל פתח המנהרה.

דין רץ לעברה של תום וחיבק אותה בחום. הם התחבקו בשקט, העבירו האחד לשנייה את חום גופם. לאחר כמספר דקות דין שבר את החיבור המיוחד שנוצר בין שניהם והביט בפניה של תום "את בוכה" אמר בהפתעה. עיניה הדומעות של תום הביטו בו במבט ספק מסכן ספק שמח. היא הנהנה בראשה לחיוב. "למה? מה קרה?" דין היה מבולבל, חום גופה הראה על הרגשה חיובית ועיניה הדומעות של תום הראו על כאב בו היא חשה. הוא הושיב אותה על האבן עליה ישב וחיכה לה כל השעות בהן שהתה במנהרה, והתיישב לידה. הוא הניח את ידו על כתפייה וקירב אותה אל חזהו. הם ישבו כך רגעים ארוכים. תום הרגישה את נשימתו מעלה ומורידה את חזהו למעלה ולמטה, לאט לא היא החלה לנשום בקצב שלו ולהירגע. הוא העביר את ידו בשיערה ושיחק בו ברכות. "את יודעת, במנהרות האלו אנחנו עוברים שיעורים, אנחנו לומדים על עצמנו" ידו הרימה בעדינות קווצת שיער שכיסתה את עיניה. "שולחים אותנו להיכנס לפה כשאנחנו מוכנים…" הוא לא ידע מה עליו להגיד כדי להרגיע אותה מהחוויה אותה חוותה.

"אני יודעת" קולה נשמע בקושי "אני הייתי מוכנה"

"היית מוכנה?" מבולבל הוא הסיט את ראשו כדי להביט בפניה.

"כן, כל החוויה הזאת…" היא עצמה את עיניה ולקחה נשימה עמוקה "היא לימדה אותי דברים על עצמי. פנים בעצמי שלא הכרתי"

דין הבחין בחיוך תמים בפניה של תום.

"אני רוצה לחזור לאגם, תלווה אותי?" היא שחררה את ידו מכתפייה ונעמדה במקומה.

"ברור" חיוך בישן עלה על פניו.

היא הושיטה את ידה ועזרה לו לקום ממקומו.