על הגשר

במרכז החדר, על שטיח במבוק ישבה לה נערה בעיניים עצומות, קרני השמש כווילון כיסו את ראשה בעוד ששיערה הארוך התבדר ברוח החמימה שחדרה מחלונות החדר. היא הרגישה את החדר סובב סביבה. היא ניסתה להרגיש את המתרחש בחוץ, להקשיב לקול הענפים והעלים שהתנודדו ברוח, קול הציפורים שחוזרים אל קינן וקול זרימת הנחל. היא התמקדה בקולו המרגיע של זרימת הנחל. 'היא אהבה את הנחל' חשבה לעצמה, 'אולי זה יעזור לי ליצור אתה קשר, אולי כך היא תיזכר'. היא המשיכה להקשיב לקולו של הטבע, הפעם התמקדה ברשרושי העלים, ובחריקות ענפי העצים זה בזה. קול החריקה נשמע חזק יותר ונקטע על ידי רעש של סגירת דלת, היא הבינה ששוב יצאה מהמיקוד שלה וניסתה למצוא את מיקודה בשנית בהקשבה לקול זרימת המים.

שלהבת עמדה בכניסה לסלון, מביטה בחניכתה מנסה להגיע למצב ממוקד של ריכוז. מהסתכלות עליה הבינה כי אינה מצליחה להגיע לשלווה הנדרשת על מנת להגיע למצב של ריכוז.
"לי-יה, זה מספיק" קולה של שלהבת קטע את לי-יה ממחשבותיה. היא פקחה את עיניה והסתובבה לכיוונה של החונכת שלה.
"אני הייתי באמצע, למה קטעת אותי?" אמרה בעצבנות
"באמצע? הצלחת להתרכז יותר מדקה במשהו אחד?"
"אממ… אני הייתי ממש קרובה לזה"
"לי-יה!" שלהבת הביטה בחניכה שלה במבט רציני.
לי-יה הבינה כי שלהבת מחכה לתשובה הולמת לשאלתה, וידעה כי שלהבת כבר יודעת מה התשובה. "אני לא מצליחה, אני לא יכולה, זה בלתי אפשרי ליצור אתה קשר, היא לא זוכרת, היא לא פתוחה, אי אפשר!" לי-יה הרימה את קולה ונעמדה במרכז החדר.
שלהבת הביטה בה במבט רגוע והנמיכה את קולה "אנחנו צריכים לחזור לשיעור הראשון שלנו? ולדבר על היכולות או ההצלחות שלנו? או על איך שאת מותרת בקלות?"
"כל דבר אצלך זה שיעור, אין פה שום שיעור, יש אפשר ויש אי אפשר, ובמקרה הזה אי אפשר!" לי-יה צעקה על שלהבת
"כל יום בחיים שלך הוא שיעור, כל דבר שאת עושה ומתנסה בו הוא שיעור, עכשיו את מקבלת שיעורים ממני, בעתיד את תתני שיעורים לאחרים ותקבלי שיעורים בחיים מילדים קטנים. כל אדם, כל יצור חיי או מאורעות שנפגוש בהם בחיינו יהוו שיעור עבורנו ויעצבו אותנו. מכל מפגש שכזה ניקח משהו, אם הוא טוב או רע. אבל אני לא אקבל גישה של 'אני לא מצליחה' או גישה שמאשימה מישהו אחר באי הצלחה שלך!"  קולה של שלהבת נשמע חזק וברור. לי-יה הביטה בה חסרת אונים. "אני לא מבינה מה אני עושה שלא בסדר" אמרה לבסוף
למשמע תשובה זו חיוך של הבנה עלה על פניה של שלהבת "ראשית, עליך להוריד מהעומס שיש עליך"
"אני…"
"את מנסה להתרכז במספר דברים בו זמנית, ובו בעת את לא מרפה מהמשימה שלך, לתקשר עם תום, הניחי לה קצת, גם היא צריכה את הזמן שלה. ובזמן הזה תשקיעי את הזמן בללמוד, בלתרגל, בלהבין כיצד את רוצה לפעול"
"אני…" לי-יה ניסתה להשחיל מילה
"שבי!" שלהבת הצביעה על שטיח הבמבוק
לי-יה המשכיה לעמוד מביטה בשלהבת, לא מבינה כיצד נקלעה למצב מוזר זה.
"לי-יה! שבי!" פקדה עליה שלהבת בשנית.
למשמע שמה, היא התיישבה על השטיח. שלהבת התיישבה אחריה, ידיה מחבקות את בטנה של לי-יה.  "אז עכשיו, אחרי שקיבלת ממני קצת על הראש" היא לחשה לה באוזן.
"הרבה על הראש" תיקנה אותה לי-יה בעצבנות מבלי להסתכל בעיניה.
"או קיי, מתקבל, אחרי שקיבלת ממני הרבה על הראש, אבל בצדק" שלהבת תיקנה את עצמה.
"אני לא מסכימה עם זה שזה בצדק" לי-יה התלוננה.
"זוכרת שעשינו פעם תרגיל נשימות?"
"כן" קולה של לי-יה נשמע מתוסכל.
"אנחנו נעשה עכשיו משהו קצת דומה" היא השעינה את גבה של לי-יה עליה ולחשה באוזנה "עצמי את עיניך" היא חיכתה מספר שניות כדי להרגיש את גופה של לי-יה נרגע. "קחי נשימה עמוקה ומלאי את חלל הבטן שלך באוויר" כשהרגישה את בטנה של לי-יה מלאה באוויר המשיכה "רוקני את האוויר לאט לאט, יופי, חזרי על זה מספר פעמים, התרכזי בנשימות. עם כל נשימה ונשימה הרגישי איך גופך נכנס למצב של ריפיון"

במשך כמספר דקות שלהבת בחנה את נשימותיה של לי-יה, כשהרגישה כי היא מתרכזת בנשימות ולא בהיסחי הדעת מסביב המשיכה בתרגיל "עם הנשימה הבאה שלך דמייני אור מתקרב אליך, זה יכול להיות אור בכל צבע או גוון שמתאים לך."

מרחוק היא הבחינה באור זהוב-לבן. קרניו של האור פגעו בעורה. היא הרגישה אותו קרב אליה עוטף אותה מכל צדיה. עם קרבתו של האור תחושת אהבה אין סופית וביטחון הציפה אותה.

"תני לאור להיכנס לתוכך בנשימה הבאה, הוא יעזור לך להתנקות ולפנות מקום בתוכך. הכניסי את האור עם כל נשימה לאזור אחר בגופך ובדקי האם יש דברים שכבר לא משמשים אותך, רגשות, מעשים, תסכולים, דאגות וכאבים פיזיים, הוציאי אותם עם הנשיפות"

היא לקחה נשימה ארוכה ומלאה את כל גופה באור הזהוב שעטף אותה. האור שניכנס לגופה הביא אתו הרגשת חום שזרמה בכל איבריה. היא עצרה בכפות הרגליים שלה ובדקה האם יש שם התנגדויות ותקיעויות שצריכים להשתחרר ושחררה אותן עם הנשיפה שלה. כך, היא המשיכה לעבור בריכוז רב על כל חלקי הגוף.

"דמייני את הלב שלך שמפמפם ועובד יום וליל כדי לאפשר לך להתגורר בגוף שלך, הבית שלך. תאהבי, תעריכי והודי ללב שלך על העבודה שלו ללא תנאי. עטפי את הלב שלך באור והכניסי אותו פנימה." שלהבת הרגישה את ליבה של לי-יה פועם בחוזקה, כאילו וגם הוא מודה ללי-יה על שהיא אוהבת אותו ללא תנאי. כשנרגעו פעימות ליבה של לי-יה שלהבת המשיכה להדריך אותה במסע הניקוי שלה "המשיכי לנשום הרבה אור. נשמי הרבה אור עד של מילימטר ומילימטר בגוף שלך יתמלא באור."

שלהבת הביטה בגופה של תלמידתה, צבע גופה הפך אט אט זהוב. ברגע שגם פניה היו זהובות החליטה להמשיך בהדרכה "עם הנשיפה הבאה שלך הוציאי את האור דרך כל תא ותא בגוף כדי לנקות גם את התאים"

מגופה של לי-יה יצא הרבה אור, שלהבת הביטה על האור בתדהמה. זה שנים שהיא מעבירה את התרגיל הזה לתלמידים, אולם עוצמת אור גדולה וחזקה כמו זו שיצאה מלי-יה לא ראתה מימיה.

"המשיכי לנשום אור והרגישי איך שאת נעטפת במעין בועה של אור שלוקחת אתך אל כוכב אחר… כוכב שהוא רק שלך…"

היא עמדה בתוך הנחל לרגליו של מפל מים, מסביב לנחל הצמחייה הייתה ירוקה. היא יצאה מהנחל והחלה להסתכל סביבה על הכוכב בו היא נמצאת. קבוצת ברווזים נכנסה למימי הנחל ונכנסה תחת זרמו העדין של המפל. היא הסתובבה להביט בצמחיה שסבבה את הנחל. צבעם הירוק של העלים וצבעוניותם של הפרחים נתנו לה הרגשה שהיא נמצאת בתוך ציור. היא הבחינה בסנאי שטיפס על העצים, ובארנבים שקיפצו לידה ללא פחד, היא התכופפה וליטפה אחד מהם. הוא קרב לרגלה והתיישב עליה בנחת. היא התיישבה ליד הארנב והאכילה אותו בעלים שמצאה בסביבתה. לאחר כמספר דקות של ישיבה היא הבחינה כי הברווזים שנכנסו תחת זרמו של המפל המשיכו שוחים מבעד למפל. היא קמה לכיוונו של המפל ונכנסה מבין האבנים. מי הנחל בצדו השני של המפל החליפו את צבעם והפכו להיות זהובים כצבע האור שמלא את גופה. היא הלכה עם כיוון זרמם של מי הנחל. עם הליכתה על שבילו של הנחל כמות המים מעטה. במקום מי הנחל ניראה שביל אבנים זהוב. היא המשיכה לצעוד בשביל האבנים, בוחנת את הטבע הירוק סביבה. מבלי משים לב רגלה נתקעה באבן. היא הסבה את פניה קדימה ומולה גילתה מדרגות המובילות אל גשר לבנים זהובות. היא עמדה לפני המדרגה הראשונה בוחנת את הגשר.

"לי-יה, עלי על הגשר, יש אורח שמחכה לך שם"

'אורח?' התרגשות רבה פמפמה בתוכה. עם כל מדרגה שעלתה ניסתה לראות ולגלות מיהו אותו האורח. היא הגיעה לגשר והסתכלה סביבה, האורח המיוחל לא חיכה לה על הגשר. היא המשיכה ללכת על הגשר האין סופי. לאחר כמספר דקות של הליכה היא עמדה במקומה. אף אחד לא בא לקראתה מעברו השני של הגשר. היא הסתובבה והחלה חוזרת לכיוון המדרגות.

שלהבת הרגישה בהתכווצות גופה של תלמידתה. היא הביטה בפניה וראתה כי דמעות זולגות מבין עיניה. שלהבת הבינה כי לי-יה נמצאת במצוקה. היא עצמה את עיניה.

לי-יה כמעט והגיעה אל מדרגות הגשר עיניה דומעות, בתחתית המדרגות היא הבחינה בשלהבת שחיכתה לה שם. היא האיצה את צעדיה עד שהגיעה לגרם המדרגות.

"לי-יה" שלהבת הבחינה באור על הגשר "מאחוריך, אל תרדי" צעקה לה.

לי-יה, בחוסר אמון הסתובבה לכיוונו של הגשר. האור החזק שהגיע לכיוונה סנוור את עיניה, היא המשיכה ללכת לכיוון האור. האור שבו הבחינה קודם לכן קיבל לאט לאט צורת אישה. ככל שקרבה לאישה היא הרגישה אהבה מסוג שאותו לא הרגישה מעולם. הדמות מולה הפכה להיות ברורה. 'תום?' חשבה לעצמה
'לא, אני לא תום' קול דק ורגוע לחש באוזנה. 'אני בת-שחר, אימא שלך'
"אמא?" עיניה של לי-יה נפתחו חזק, היא סרקה את דמותה של אימה "תום כל כך דומה לך"
בת שחר קרבה לביתה לי-יה וחיבקה אותה. היא החזיקה בכתפייה של ביתה והביטה בה, סרקה את פניה, את ידיה את רגליה 'את כבר ילדה גדולה' חיוך עלה על פניה 'וכל כך יפה'.
לי-יה הבחינה כי כאשר אמה מדברת איתה שפתיה אינן זזות אולם קולה נשמע בתוך אוזנה כאילו ויש שפתיים שלוחשות לה את מילותיה.
'לי-יה, ילדתי, אינך צריכה להשתמש במילים כדי שאני אשמע אותך, זוהי צורת תקשורת קצת שונה, אבל נקיה יותר'
'אני פשוט צריכה ..'
'לחשוב ולהרגיש, אין צורך במילים'

השקט של הטבע שסבב אותן כמו עטף אותן בידיו החמות והרכות. הן הביטו האחת בשניה במשך מספר דקות.  בת-שחר הביטה בביתה במבט עצוב ׳כל כך רציתי לגדל אתכן בכפר, אילו רק הייתי יכולה…׳ קולה נשמע חנוק ׳אילו רק הייתי מבינה את משמעותו של החטא׳
׳איזה חטא?׳
׳לי-יה, את בקשר עם תום?׳
׳אני לא מצליחה, אני מנסה, אבל לא מצליחה…׳
׳השרשרת…׳ הקול לחש באוזנה

אור חזק מכיוונו של השולחן הסית את תשומת ליבה של שלהבת מהתרגיל אותו העבירה לחניכתה. האור קרב לכיוונן של לי-יה ושלהבת. היא הביטה בו, מופתעת. היא הבינה כי האור נובע מאבן השרשרת של לי-יה. לכשהיגיע האור אליהן שלהבת הושיטה את ידיה והשרשרת נפלה על ידיה. אבן השרשרת המוארת היתה חמה וכוותה את ידה של שלהבת. היא ענדה את השרשרת על צווארה של לי-יה. כשנגעה השרשרת בעור צווארה של לי-יה אורה כבה וכן גם חומה.

׳אין לי את השרשרת עדיין לא סיימתי את ההתלמדות שלי׳ היא העבירה את ידה על צווארה, על המקום בו הייתה השרשרת. בין אצבעותיה היא הרגישה את חומה של השרשרת ׳אבל… איך?׳
׳הנה שיעור שלא ילמדו אותך, כשתצטרכי את השרשרת היא תהיה שם בשבילך׳
׳איפה שלך?׳
׳לא כרגע. תורידי את השרשרת שלך, אני רוצה שתסתכלי על האבן׳
לי-יה עשתה כבקשת אימה והסירה מעליה את השרשרת. היא התבוננה באבן הירוקה והזוהרת של השרשרת שלה. אימה סקרה את השרשרת והפכה אותה מספר פעמים. ׳הנה! תסתכלי עליה כאן, את רואה את הצבע שלה?׳ לי-יה התבוננה בסקרנות באבן צבעה של האבן היה ירוק, היא הזיזה אותה מעט ושמה לב שבתחתית שלה היה גם צבע כחול ׳את רואה את החלק הכחול? האבן של תום הינה חלקה השני של האבן שלך. לכל אחת מכן יש חלק מהאבן של השנייה. בעצם, שתי האבנים שלכן מרכיבות אבן אחת. השתמשי באבן כדי לדבר עם תום׳
'את דיברת עם תום, נכון?'
'כן' פניה של אמה הפכו רציניות, 'לי-יה, הייתי רוצה להישאר ולדבר איתך עוד שעות, ימים, כל ימי חייך, אבל עלי ללכת, אנחנו ניפגש שוב בעתיד, דברי עם תום, היא צריכה להיזכר, דברי אתה כמו שדיברנו אנחנו, ללא מילים'
"ליה, זה הזמן להגיד שלום לדמות בה פגשת, ולשחרר אותה עם אהבה והבנה בלב" קולה של שלהבת נשמע ברקע

גופה של אימה התפוגג אט אט באוויר. לי-יה קרבה אל אימה כמה שיכלה, ניסתה לגעת באוויר המרוכז שהרכיב את דמותה, לחוש את אימה שוב, לשמוע את קולה בראשה, "אימא!" צעקה בקול חנוק, ודמותה של אימה נעלמה כלא הייתה.
"תזכרי שהדמות שפגשת היא חלק ממך, ואת יכולה לזמן אותה בכל זמן שתרצי"
"אני יכולה? באמת?" שאלה בהפתעה
"לי-יה, את צריכה לרדת מהגשר, אבל לפני שתרדי, אני רוצה שתזמני דמות, חיה, מלאך שומר, שילוו אותך בדרכך חזרה"

"שלהבת" קול דק נשמע באוזנה של שלהבת 'יכול להיות שזאת היא? יכול להיות שהיא קוראת לי ללוות אותה?'   "שלהבת, בואי…" שלהבת הופתעה לכשהבינה שהקול שקורה לו הינו קולה של לי-יה, תלמידתה. היא חיבקה את לי-יה חזק ועצמה את עיניה.

לי-יה הבחינה בשלהבת מחכה לה על המדרגות המובילות אל הגשר. היא רצה לקראתה וחיבקה אותה חזק. הן ירדו במדרגות הגשר ולאחר מכן הלכו על השביל בו הגיעה לי-יה אל הגשר. במשך כל הדרך בה הלכו בידיים מוחזקות לא דיברו השתיים האחת עם השנייה, הרגשת הנוחות והמשען שכל אחת מהן הרגישה מצידה של השנייה לא הצריכה במילים. לכשהיגיעו למקום האישי אותו יצרה לי-יה, עצרה שלהבת וסימנה ללי-יה להצטרף אליה ולשבת על אחד הסלעים.

"בדרך כלל, בשלב הזה, אני אומרת שאותו המלאך, או המלווה שבחרתם לכם יבוא אתכם וילווה אתכם וישגיח עליכם במשך היום, במקרה של היום…"

"במקרה של היום" לי-יה קטעה את דבריה "אני יודעת שאת תמיד שם בשבילי, גם אם את מאושרת וגם אם את כועסת, זה כי אכפת לך, כבר מתקופת בית הילדים אצל קרמן, את היית הילדה הבוגרת שגידלה אותי. כשאמרתי לי לזמן מישהו שילווה אותי, חשבתי על כל מיני אופציות, אבל אז, חשבתי שוב, ממקום עמוק יותר, והשם שלך עלה בי. אז קראתי לך."

שלהבת חבקה את לי-יה בחוזקה "שנחזור?"

שלהבת כיסתה את עיניה של לי-יה בשתי ידיה. "הזיזי במקצת את אצבעות רגלייך וידייך" לחשה באוזנה. "הרגישי את זרימת הדם חוזרת לשם לאט לאט, תני לדם הזה להתפרץ לשאר הגוף" היא החלה לפתוח במקצת את עיניה, אור הנר בחדר סנוור במקצת את עיניה. היא הסתכלה לכיוון רגליה של לי-יה, וניסתה להקשיב לנשימותיה, כשראתה כי נשימותיה מתחילות להיות קצת יותר נמרצות המשיכה בהכוונה "ועכשיו, התחילי לפתוח לאט לאט את עינייך" יחד עם פתיחת עיניה הזיזה שלהבת בעדינות את ידיה מעיניה של לי-יה כך שעיניה יתרגלו לאור החדר.

שלהבת קמה ממקומה והלכה לכיוון המטבח, לי-יה המשיכה לשבת בשקט על השטיח בחדר, מהרהרת במקום בו הייתה, בדמות בה פגשה על הגשר, על כך שהדמות כמעט ולא הגיעה לפגוש אותה, בלוויה של שלהבת ובשיחה אותה ניהלו בסוף המסע.

שלהבת חזרה לסלון עם שתי כוסות גדושות במים. "קחי, תשתי, את בטח צמאה"
"כן, תודה" היא לגמה לגימה ארוכה מהכוס וסיימה את כל המים שהיו בה. "שלהבת, זה היה מדהים"
"מה המים? את זה את צריכה להגיד לבורא, הוא זה שברא את המים" שלהבת פרצה בצחוק
"לא, ה… איך קוראים למה שעשינו עכשיו?"
"אה! זה!" חיוך רחב עלה על פניה "לזה קוראים דמיון מודרך"
"דמיון מודרך" לי-יה חזרה אחריה באכזבה "אז המפגש על הגשר, הוא לא היה אמיתי?" לי-יה כל כך התרגשה מהעובדה שזכתה לראות ולשמוע את אימה עד כי כך שאכזבה גדולה עטפה אותה ברגע שהבינה כי אותה האימא שראתה הינה פרי דמיונה.
"ומי אמר שהדמיון הוא לא אמיתי?"
"את לא יכולה לענות בשאלה על שאלה" לי-יה ענתה בנחרצות
"עובדה, כרגע עשיתי את זה."
"שלהבת!"
״לי-יה, את שוב מתעצבנת ללא סיבה״
״אני… את צודקת, אבל זה בגלל שאני מאוכזבת, כל מה שהרגשתי וחוויתי, כל זה היה בדמיון שלי… כל כך שמחתי שראיתי אותה, ששמעתי אותה, שהיא ידעה מי אני… אבל זה בעצם הכל היה פרי הדמיון שלי… היא לא באמת הייתה שם, בגלל זה לא יכולתי לגעת בה… והיא היתה כל כך מוחשית ואמיתית…״ דמעות זלגו מעיניה

שלהבת עצמה את עיניה בחוזקה ״לי-יה, כשישבנו על הסלע הגדול ודיברנו? זה גם היה הדמיון?״

לי-יה, מעורערת במחשבותיה הביטה בהקשבה בשלהבת ״את יודעת? זאת היית את?״

״קוראים לזה דמיון מודרך מאחר ובאמצעות הדרכה של הדמיון שלנו אנחנו מצליחים להגיע למקומות אליהם לא היינו יכולים להגיע לבד.״ שלהבת הביטה בשרשרת האבן שהיתה תלויה על צווארה של לי-יה. ״איך השרשרת שלך הגיעה אליך?״ שאלה עם חיוך על פניה

״כי כשממש צריך אותה היא מגיעה״

״כי הצלחת לדמיין אותה מספיק חזק אצלך. כל מה שראית וכל מי שדיברת איתו הוא אמיתי. ואת יכולה לחזור למקום הזה לבד, כי כבר יצרת אותו״

לי-יה הרגישה תחושת הקלה ״אז זאת באמת הייתה היא?״

״במי פגשת?״

״את ראית אותה, את היית על יד המדרגות כשהיא הגיעה״

״אני ראיתי אור זהוב חזק, לא ראיתי מי הגיע״

״זאת היתה אמא שלי, קוראים לה בת שחר״

חיוך ניצחון והפתעה עלה על פניה של שלהבת. "אני כל כך שמחה שזכית לפגוש את בת-שחר, איך היה המפגש?"

לי-יה הזדקפה במקומה "כשפגשתי אותה הרגשתי תחושת אהבה לא מוכרת, משהו שלא יצא לי לחוות, אני לא יכולה להסביר את זה"

הרגשת געגוע הציפה את שלהבת "ניראה לי כי את מדברת על אהבת אם, אהבה שלא מותנת בכלום, אהבה שהיא טהורה"

"את מכירה את ההרגשה?" שאלה בהתלהבות

"כן, ההורים שלי נהרגו באסון הגדול, הספקתי להכיר אותם ולחוות תחושת משפחה לפני האסון"

"אה…" לי-יה אמרה בצער על כך שלא חוותה תחושה זו מעולם.

"לי-יה, אל תשקעי בעצב על העבר שלך, הייתה לך ילדות מדהימה, היו לך כל כך הרבה אחים וחברים ואת קרמן. הילדות שלך עצבה אותך להיות מי שאת היום, בן אדם כל כך מיוחד וכל כך מוכשר"

"תודה…" לי-יה ענתה בשקט. היא הורידה את שרשרת האבן מצווארה ושמה אותה בידה של שלהבת

"לי-יה אם היית צריכה את האבן על הגשר, אולי היא צריכה להישאר אצלך"

"כן, היא תישאר אצלי, אבל אני רוצה שתראי בה משהו. בת-שחר הראתה…"

"אימא שלך" קטעה אותה שלהבת

"אימא שלי" לי-יה תקנה את עצמה "אימא שלי הראתה לי שבר על האבן שלי, השבר הזה הוא בעצם החיבור של האבן שלי עם האבן של תום, תראי" היא סובבה את האבן על ידה של שלהבת והראתה לה את השאריות הכחולות של אבנה של תום על האבן ואת החלק החסר מהאבן שלה.

"אימא טוענת שזה בעצם מראה על הקשר ביני לבין תום, ושאני צריכה לדבר איתה כמו שהיא דיברה איתי"

"כמו שהיא דיברה איתך?" שלהבת שאלה בסקרנות

"דיברנו האחת עם השנייה על ידי שימוש במחשבה, מבלי לומר מילים, אבל הקול שלה נשמע לי באוזן, כאילו ויש שפתיים שלוחשות לי באוזן מילים, ממש הרגשתי את השפתיים האלו שם, את האוויר שיצא מהן, ובכלל זה היה רק באוזן אחת"

שלהבת חיבקה את לי-יה בחוזקה "את לא מבינה כמה למדת היום, זה מדהים שבדמיון מודרך אחד למדת כל כך הרבה!"

"אני חושבת שאני יודעת איך ליצור קשר עם תום"

"חושבת?"

"אני אשתמש באבן ואנסה ללחוש לה" לי-יה ענתה בהתעלמות מופגנת משאלתה של שלהבת.