שיעור מאגיים

למשמע טריקת דלק חזקה תלמידי הכיתה הסתובבו לכיוונה של הדלת בבהלה. ליד הדלת עמד מורה עם שיער שחור קצוץ. צבע ירוק הזית של גלימתו גרם לפניו להראות קשוחות, עיניו היו בצבע שחור כהה שאפילו הפסים הלבנים והכחולים שהיו בקצה גלימתו לא הצליחו להבהיר את צבען השחור. המורה עמד והביט בתלמידי הכיתה שישבו בשקט ליד שולחנותיהם.

"כולם לעמוד!" צעקה נשמעה מפיו של המורה. התלמידים שנבהלו מהצעקה עמדו במידית והמשיכו לחקור את הבעת פניו של המורה.

"פנים לכיוון של הלוח!" התלמידים נבהלו מצעקתו השנייה של המורה והסתובבו לכיוונו של הלוח. הדממה ששרה בקרב התלמידים הראתה על הפחד שהרגישו, הקול היחיד שנשמע היה קול צעדיו של המורה, שעבר בין כל השולחנות המפוזרים בכיתה, עיניו השחורות בחנו תלמיד אחר תלמיד, "תרים את הראש למעלה" הוא פנה לאחד התלמידים שניסה לשבור את קשר העין, הוא המשיך להתהלך ונתקל בתיקה של לייה שהונך באמצע המעבר "אני חושב שזה שלך גברת קטרי…"   לייה שמה לב שהוא מדגיש את האות ש' כשהוא מדבר "כן המורה" היא התכופפה כדי להזיז את התיק "לא לזוז!" לייה נבהלה, היא הסתכלה על עיניו השחורות וחזרה למקומה "כשאני אגיד לך את תרימי את התיק, זה מובן?" קולו נשמע חזק יותר בסוף המשפט

"כן"

"כן מה?"

"כן שמעתי"

"כן מה?"

"שמעתי" לייה לא הבינה מה כוונתו, וקולה נשמע עצבני מפעם לפעם

"כן מה?"

"כן אני ארים את התיק רק כאשר תגיד לי" קולה היה כל כך חלש שרק המורה יכל לשמוע אותה

"לא קטרי!" המורה הסתובב לכיוון הכיתה "כשאתם פונים אלי, או כשאני שואל שאלה" הוא הסתכל לכיוונה של לייה "אתם תענו לי תמיד, אבל תמיד, ב"כן המורה"" עיניו ננעצו בעיניה של מיה, היא רצתה לברוח מהכיתה, היא הרגישה כל כך מושפלת שלא יכלה להסתכל לו בעיניים "סליחה המורה" אבל קולה הגבוה לא עצר את המורה מדבריו "זה ברור?" קולו נשמע גבוהה

הכיתה הסתכלה לכיוונו והמשיכה לעמוד בשקט "אני שאלתי אם זה ברור? ואני רוצה לשמוע תשובה! זה ברור?"

הפעם כל תלמידי הכיתה ענו ביחד, אך תשובתם עדיין לא סיפקה אותו "אני לא שמעתי, זה ברור?"

"כן המורה!" כולם צעקו בכל כוחם. הוא הסתובב והמשיך בטיולו בין התלמידים עד שהגיע לשולחן ריק בצדה השמאלי של הכיתה "מי חסר לנו פה?" הוא הסתובב לכיוון שאר התלמידים "מספר השולחנות בכיתה הוא כמספר התלמידים" הוא בחן את מבטיהם של התלמידים ועיניו ננעצו שוב בעיניה של לייה ולבסוף הוא אמר "מישהו יודע איפה הגברת תום?" הוא המשיך לחקור את מבטיהם של התלמידים שהיו מופתעים מכך שהכיר את שמה של תום, מבלי לראותה. קול צעדיו נשמע שוב, לאחר מספר דקות הוא נעמד במקומו "דין!"

"כן המורה" התשובה נשמעה מפיו של ילד אדמוני שעמד בשורה הראשונה של הכיתה

"מהיום אתה תהיה תלמיד תורן"

"כן המורה" פניו של שם דין נראו מבולבלות "אבל המורה, מה הכוונה תלמיד תורן?" חוסר רצון לעשות את התפקיד או אולי לשמוע מהו התפקיד נראה על פניו

"אתה אחראי לבדוק לפני כל שיעור שכולם פה, לדווח לי מה מספר התלמידים בשיעור בדרך כלל ומה מספר התלמידים נכון לאותו השיעור" המורה דיבר והדגיש את הבהרות המילים. דין שלא האמין למשמע אוזניו לא ידע איך להגיב "זה ברור?" הוא הוסיף

"לא אה כן המורה" פניו של שם האדימו

"כן, או לא?" כל מילה היתה מודגשת

"כן המורה"

"יופי ככה חשבתי" המורה, מסופק מתשובתו של דין המשיך להתהלך בכיתה "קוראים לי שבתאי שור, אתם תפנו אלי בהמורה או אדון שור, שמי הפרטי לא ישמע בשיעורים."השקט בכיתה נשבר לקול צעדיו שהתחדשו "בשיעורים שלי אתם תלמדו להזיז דברים בעזרת הידיים ובעזרת המחשבה" הוא הגיע למקומה של לייה ונעצר בו, עיניו השחורות ננעצו בעינה הירוקות "בשיעור שלי אני דורש שלושה דברים" הוא הסתכל על הכיתה בכדי לראות שכולם מקשיבים לו "שקט" הוא עצר והמשיך בדבריו ברגע שהחליט שאכן יש שקט מופתי בכיתה "משמעת" עיניו חיפשו את עיניה של לייה, שרצתה שהשיעור כבר יגמר "ושליטה עצמית" הוא המשיך ללכת והגיע לכיוון שולחנו, הוא התיישב על הכסא והסתכל על הכיתה העומדת "ועכשיו, בשקט מוחלט, אתם רשאים לשבת" תלמידי הכיתה נשמו לרווחה והתיישבו על כיסאותיהם "אבל" קולו נשמע גבוהה "אתם משאירים את הידיים שלכם מאחורי הגב במשך כל השיעור, זה מובן?" תלמידי הכיתה שכבר החלו להסתגל לשיגעונותיו של המורה שור ענו ביחד. "כפי שאתם יכולים לראות, על כל אחד מהשולחנות מונחת" קול פתיחת דלת נשמע לפתע, בפתח הדלת עמדה נערה עם שיער בלונדיני חלק ועיניים מלוכסנות "שלום לך, ואני חשבתי שלא תגיעי לשיעור" תום הסתכלה על עיניו השחורות היא יכלה לראות את עצבנותו הגדולה אך לא שברה את קשר העין "סליחה המורה" היא ענתה בקול בטוח "אני יכולה לשבת ליד השולחן הפנוי המורה?" פניו של שור היו מופתעות מביטחונה של תום, אף פעם לא היה לו תלמיד שהעיז להגיע באיחור לשיעורו ועוד לדבר "כן" הוא המשיך להסתכל על עיניה הכחולות "אבל, האיחור הזה יעלה לך בשעת ריתוק היום בערב" תום לא הרפתה מעיניו "ובצדק המורה" היא הלכה לכיוון השולחן וישבה על הכיסא, שור שהיה מופתע מתשובתה המשיך בשיעור כאילו וכלום לא קרה "על השולחנות שלכם מונחת ביצה, ביצה היא לא אבן ואינה עשויה מפלסטיק, הביצה מכילה נשמה ואסור לנפצה סתם כך. כל שעליכם לעשות זה לגרום לביצה לרחף, בעדינות באוויר, רק, ואני מדגיש רק בעזרת הראש, יש שאלות?" אף אחד מתלמידי הכיתה לא ענה על השאלה, שור הסיק כי כולם יודעים את שעליהם לעשות ופסק "אפשר להתחיל". כולם ישבו וניסו לחשוב על דרך לגרום לביצה לעופף, היו כמה שהצליחו להרימה מספר סנטימטרים אך היא נפלה על השולחן בחזרה. לייה הסתכלה סביבה וראתה שכל שאר התלמידים מסתכלים על הביצים חלקם גם הצליחו לגרום להן להתרומם, הביצה של אמונתניה החלה להתרומם במקצת אך כשראתה שלייה הסתכלה לכיוונה הביצה שלה נפלה על השולחן וכמעט נשברה, היא ישבה והסתכלה גם היא על הביצה שלה אך היא לא זזה. תום, בצידה השני של הכיתה הרימה את הביצה שלה כמעט ועד גובה התקרה, עינה המלוכסנות נפתחו חזק וצבען היה בהיר כצבע השמים, הביצה שלה ירדה במקצת ועלתה בחזרה לגובהה הקודם. לייה רצתה לשאול את אמונתניה איך הצליחה לגרום לביצה להתרומם אך פחדה שהדיבור שלה ישבור את הדממה, לפתע היא שמע קול של אחת הבנות "למעלה, למעלה… יופי… עכשיו למטה, עוד למטה…" היא הסתכלה על הכיתה אבל אף אחד לא דיבר, היא לא הבינה מאיפה הגיע הקול. שור הרים את אחד הספרים שהיו מונחים על שולחנו והטיח אותו בחוזקה על שולחנו בבבבווווווםםםםםם! קול החבטה הבהיל את כל התלמידים, הביצים נפלו עם הרצפה והתפוצצו, תום המשיכה להסתכל על הביצה שלה כאילו ולא קרה כלום "יפה מאוד תום" קולו של שור נשמע ומבטיהם של שאר התלמידים הופנו לכיוונה של תום "את יכולה לגרום לביצה להגיע עד השולחן שלי?" תום הסתכלה לכיוונו של שור ולאחר מכן על הביצה "כן המורה, אני יכולה!" הביצה התעופפה מעל ראשיהם של התלמידים המופתעים, כשהיא הגיעה מעל ראשה של לייה היא נעמדה מעליו למשך מספר שניות ואז, המשיכה את דרכה עד לשולחנו של שור, שור פתח את כף ידו ותום הניחה את הביצה בתוכה. הכיתה כולה הסתכלה על תום בהתפעלות, לייה הרגישה באותו הרגע שנאה עזה כלפיה, שנאה שלעולם לא הרגישה כלפי אף אדם "קטרי!" לייה הפנתה פניה לכיוונו של שור "כן המורה"

"אני רואה שלא הצלחת להזיז את הביצה שלך אפילו סנטימטר אחד למעלה" פנייה היו נבוכות, היא ידעה שעכשיו הוא ינצל את המצב ויביך אותה לפני כולם "לא המורה"

"מצוין, היום בערב בשעה שמונה בדיוק אצלי במשרד, לגבי כל שאר הכיתה, עבודה על המשמעת עצמית ועל הקשר שלה לתורת המוח" הוא הביט על הביצה שבידו והפנה את פניו לכיוונה של תום "לך גברתי אין שיעורים להיום. אבל, אני מזכיר לך היום בשעה שמונה בדיוק יש לך ריתוק" הוא לא חיכה לתשובתה של תום "הכיתה משוחררת"