השמש החמה ומזג האוויר החם והלח של חודש אוגוסט, לא מנעו מאלפי אנשים לבושי גלימות לבנות, לנהור לכיוונו של אוהל צבעוני גדול ומיוחד במינו, בלב המדבר. סביב האוהל נראו גמלים ולאמות, שהיוו אטרקציות לילדים הקטנים. אלה נתפסו עליהם ושחקו בקרבתם. מבין ההמון שלבש גלימות לבנות, בלטה נערה בלונדינית אחת. תכולת עיניים, לבושה בחצאית חאקי קצרה וחולצה אדומה, נראתה אבודה במקצת.
"תומי!" קולה של אישה נשמע.
אישה צעירה בעלת שיער בלונדיני חלק ועיינה כעין הטורקיז, נעמדה במרחק מאחוריה. קרני השמש הדגישו את עיניה הגדולות. היא לבשה גלימה ארוכה בצבע לבן, שהגיעה עד נעליה וראשה היה מעוטר בהינומה מבד לבן שקוף למחצה. לאחר שהבחינו זו בזו, הן רצו האחת לכיוונה של השניה ונפגשו במחצית הדרך בחיבוק מרגש.
"ביתי! ילדתי… מה שלומך?" דמעות זלגו על לחייהן. תום חיבקה את אמה בכוח ולחשה באוזנה- "הכל בסדר". לאחר שנוכחה שאיש לא מקשיב, הוסיפה- "זה זמן רב שלא התראינו…"
"את צודקת", ענתה אמה בצער והביטה בעיניה הגדולות והכחולות, אין דבר שחשקה בו יותר מאשר לבלות בקרבת ביתה. "אך זמננו קצוב. אנחנו צריכות לרשום אותך לבית ספר ולקנות לך ציוד… שניכנס ליריד?"
תום אחזה בידה של אמה ושתיהן צעדו יחדיו לתוך האוהל. מבפנים האוהל היה אף גדול יותר ממה שנראה כלפי חוץ. דוכנים רבים היו מפוזרים ברחבת האוהל, תלמידים עברו מדוכן לדוכן וערכו קניות לשנת הלימודים הקרבה עם משפחותיהם. תום ואמה הלכו לכיוונו של דוכן שהיה תחום בבדים לבנים, מעל הדוכן התנוסס שלט עשוי מבד אדום עליו נרשם באותיות זהובות: 'גלימות ושמלות'. משנכנסו לדוכן פנתה אליהן תופרת זקנה עם שיער בגוון אפור-לבן ומשקפי ראיה גדולות. התופרת לבשה גלימה בצבע כתום בהיר שמשך את עיניה המלוכסנות של תום.
"שלום, שלום, הכנסנה!" היא הסתכלה לכיוונה של תום שעדיין הסתכלה על שמלתה והבעת פניה היתה מופתעת. "את צריכה גלימה נכון? לפי המבט שלך אני מבינה שאת חדשה פה", נימה של זלזול נשמעה בסוף דבריה.
"היא לא חדשה! זאת הבת שלי!" אמה של תום חיפתה עליה "הביאי לה בבקשה גלימה לבנה". היא הביטה בביתה והוסיפה בחיוך- "היא מתחילה השנה את לימודיה ב'שורשים'".
"במבט נוסף ניכר הדמיון ביניכן…" ניסתה התופרת להתגונן והלכה לכיוון עמדת גלימות לבנות. היא שלפה גלימה לבנה עם שרוולים ארוכים. על קצוות השרוולים, הצווארון ואמרת הגלימה היו תפורים פייטים בצבע ורוד בהיר. תום לבשה את הגלימה ופנתה לכיוונה של אמה.
"אולי צריך לקצר קצת למטה…", התופרת ניסתה לקצר את השמלה במקצת, אבל תום לא שמה ליבה, עינה הגדולות חיפשו את אמה שנעלמה.
"הנה, מה את אומרת על האורך הזה? זה בסדר ככה?" תום הפנתה את פניה לכיוון המראה וראתה את אמה, אך זו לא הסתכלה לכיוונה. לא נראה שהיה לה חשוב איך הגלימה נראית עליה. "מי זו הנערה עם השיער השחור?", שאלה תום. התופרת הביטה לכיוון בו עמדה נערה גבוה שחומת עור עם שיער ארוך גלי- "זו?", תום הנהנה בראשה, "שמה לייה, היא בת למשפחה מוכרת בקרב המקובלים".
"אז למה לעזאז…", תום עצרה מדבריה, היא לא רצתה שהתופרת תדעה על השנאה שחשה כרגע כלפי משהיא שהיא אפילו לא מכירה. אמה הסתובבה, פניה קרנו מאושר וצבע עיניה נטה לגוון ירקרק, היא פנתה לכיוונה של תום.
"הנה אמא שלך… מה את אומרת ?", שאלה התופרת בהתלהבות, כאילו זאת הגלימה הראשונה שהיא מוכרת.
"זה יפהפה! והחגורה בפינה תתאים לגלימה!" היא הלכה לקצה הדוכן, שלפה משם חגורה לבנה שבאמרותיה היו תפורים פייטים ורדרדים, חגרה אותה על ביתה וסקרה אותה במבטה- "כן, מצוין, בדיוק במידה הנכונה!"
הן יצאו מהדוכן והמשיכו להסתובב בין יתר הדוכנים. בדוכן ספרי הלימוד, על מדפי עץ תלויים באוויר, הספרים היו מסודרים לפי צבעם. תום שהביטה על המדפים, לא הבינה במה הם נתמכים. היא הסבה את פניה והמשיכה לחקור את הדוכן המוזר אליו נקלעה. בפינתו עמד גבר נמוך וקרח שהרכיב משקפיים. הוא נאבק במספר ספרים שהחזיק בידו וניסה לפתוח את העליון שביניהם. לבסוף הצליח לפתוח ספר עב כרס. תום התקרבה לראות מה רשום בתוך הספר ולמה הוא מיועד, אבל התאכזבה לראות שלא היה רשום בו כלום. "אני אקח את זה", הוא אמר למוכר שרק כעת שמה לב תום לנוכחותו.
"מה זה הספרים האלו? איך לומדים מהם?" היא מעולם לא ראתה אנשים שקונים ספרים עבים חסרי תוכן ועוד ספרי לימוד.
"אלו הם ספרי הלימוד שלך!" אמה לא הבינה מה פשר השאלה.
"אבל איך לומדים הרי הדפים חלקים?" היא הביטה באמה במבט חסר אונים.
"בשביל זה יש בית ספר! שנמשיך?" אמה נעצרה לרגע קירבה את ידה לראשה- "להיכן עוד רציתי ללכת… אה! לדואר", מלמלה בינה לבינה. תום שלא הבינה מה פשר דבריה של אמה, הלכה בעקבותיה לכיוון הדואר. דואר בתוך אוהל הממוקם באמצע המדבר? כיצד יתכן הדבר? בעוד תום מהורהרת במחשבות שלט גדול הרשום באותיות כתומות משך את עיניה- 'יומני זיכרון'. תום, שמנהלת יומן זיכרון מזה כשבע שנים, קראה בקול- "אמא, רגע! אולי אני אקנה יומן חדש? שלי עומד להגמר…" חיוך של ילדה טובה עלה על פניה ואמה לא יכלה לסרב לו "כל שתרצי! את בת 16 היום!". תום בחנה את היומנים בדוכן, היומנים הכילו כשלושה עמודים והיו דקים וקטנים. החיוך שעל פניה התפוגג והיא החליטה שיומן זיכרון היא כבר תקנה במקום אחר. אמה חשבה אחרת, היא החזיקה יומן סגול בידה ובחנה אותו- "תומי זה ניראה לי אחד טוב במיוחד". תום לא ענתה והסתכלה בבוז על אמה. "הוא מכיל הרבה… והצבע שלו יפה…", היא נעצרה והביטה בפניה הלא מסופקות של ביתה- "מה קרה?"
"מה קרה?!" ענתה תום בכעס- "מה קרה?! לכמה ימים ניראה לך שהיומן הזה יספיק לי?! יש בו רק שלושה עמודים!" היא לא חיכתה לתשובה הסתובבה והלכה. בדרכה בחנה את האנשים שהסתובבו ברחבת האוהל- כולם היו לבושים בגלימות ארוכות, פרט לגבר גבה קומה שעל גלימתו לבש מעין אפוד, עליו שובצו תרי-עשר אבנים, שיצרו מבנה של שני משולשים. היא הביטה וחקרה את האבנים על אפודו של הגבר, שלא שם ליבו לנוכחותה. לאחר מספר דקות הגיעה לדוכן הדואר. שם אמה נתנה לה שקית ובה היומן הסגול שראתה בדוכן היומנים- "יש באפשרותו להכיל את כל זיכרונות חייך… לגודל אין משמעות", הוסיפה. תום לא לקחה את השקית ואמה דחפה אותה לידה- "שמרי עליו! זהו נכס גדול!". תום הסתובבה והלכה לכיוון מדף עליו היה מונח ספר גדול עם כריכה מחוספסת, לספר הייתה מחוברת עט נוצה והוראות הפעלה. "ואו! מה זה?", תום הביטה על הספר המשונה. "זהו ספר התכתבות, דרכו נשלח הדואר", ענתה אמה בקול רגוע, שלא כקולה של תום- "מה?!" פניה המופתעות של תום לא הפתיעו את אמה. תום חייה עד כה בכפר קטן אצל דודיה ביפן, שם לא הכירה את מנהגיהם של המקובלים. "אקנה לך אותו, תמיד טוב שיש אחד", הוסיפה אמה ושילמה על ספר ההתכתבות. בעוד שתיהן יצאו מהדוכן, המשיכו לשוטט בנפרד ביתר הדוכנים ברחבת האוהל. תום חלפה ליד דוכנים לכלי כתיבה, דוכנים שמכרו חיות ועוד כל מיני דוכני אוכל וממתקים שמשכו אליהם הרבה ילדים.
"תום!" קולה של אמה נשמע לאחר מספר דקות. אמה התקרבה ובידה שקיק בד בצבע בורדו ועליו ציורים של פרפרים קטנים- "יש לי משהו בשבילך".
"מה? עוד מתנה?" תום הרגישה לא בנוח לקבל כל כך הרבה מתנות מאמה באותו היום.
"את בת שש עשרה היום לא?" חייכה אמה.
"כן אבל זה לא אומר ש…" היא לא הספיקה לסיים את דבריה.
"זה אומר שאת צריכה לקבל את זה" היא פתחה את כף ידה של תום, הניחה במרכזה את שקיק הבד וסגרה עליו את אצבעותיה של תום. היא קרבה את ידה של תום אל ליבה ולאחר מכן אל ראשה. תום ישרה את ידה ופתחה את אצבעות ידה אחת אחת ובעדינות פרמה את החוט האדום שסגר את השקיק. היא גילתה בתוכו שרשרת עם תליון בצורת פרפר, אליו מחוברת אבן שקופה.
"היא ממש יפה!" זהרו עינה של תום, היא אחזה את האבן וסרקה אותה מכל הכיוונים. אמה אחזה בעדינות בשרשרת, וענדה אותה על צווארה של תום, כך שהאבן של השרשרת מוקמה בדיוק במחצית המרחק בין ליבה לראשה.
היא הביטה על האבן שהתנדנדה מצד לצד ואמרה- "צבעה ישתנה עם הזמן… היא צריכה להכיר אותך…" והוסיפה באותה נשימה- "אני רואה שהיא כבר הספיקה", חיוך גדול התנוסס על פניה. תום הסתכלה על האבן וראתה ששמה ותאריך לידתה נכרתו עליה.
"אבל איך?" היא הסתכלה לכיוון בו אמה עמדה מספר דקות קודם לכן, אך אמה כבר לא הייתה שם. תום הסתכלה סביבה וחיפשה אותה "אמא! אמא!" היא קראה בקול חסר אונים.
"תום!" נשמעה צעקה.
היא הבחינה באישה עם שיער בלונדיני חלק, בקצהו השני של האוהל עומדת ליד דוכן החיות. "תום!" הצעקה נשמעה חזק יותר, אבל הצעקה לא הגיעה מהאישה שעמדה ליד דוכן החיות. היא פנתה לכיוון השני וחיפשה את מקור הצעקה, עיניה הגדולות נעצרו בפינתו השמאלית של האוהל. ליד דוכן הגלימות, עמדה אישה צעירה עם גלימה לבנה ושיער בלונדיני, אך תום לא ראתה את פניה. היא החישה צעדיה לכיוונה.
"תום!" תום הרגישה שמישהו אוחז בכתפיה, היא הניחה ידה על היד שאחזה בכתפה סובבה את ראשה- "אמא?" קולה רעד. היא פתחה את עינה וראתה את דודתה אוחזת בכתפיה. הנוף הקסום של האוהל הדוכנים והאנשים הרבים לבושי הגלימות התחלף בנוף חדרה של תום. "אבל מה אני …" היא בקושי הצליחה לבטא את המילים "אני הייתי ב…" קולה היה חנוק.
"כולם מחכים לך למטה, האוכל מתקרר" דודתה קמה ממיטתה של תום ויצאה מחדרה.
תום התיישבה על מיטתה והסתכלה לכיוון שולחן הכתיבה שלה- מחברות משנת הלימודים הקודמת היו מונחות עליו. היא קמה אל שולחן, הרימה את אחת המחברות ופתחה אותה. זאת הייתה מחברת רגילה בה השתמשה במהלך השנה. היא הסתכלה מתחת למזרון מיטתה ושלפה משם ספר עב כרס עם תמונות ורשימות. כלל לא דומה לספר הסגול, שספק- אמה נתנה לה בחלום.
היא יצאה מחדרה וירדה אל המטבח. שם המתינו לה, ללא סבלנות יתרה, דודה, דודתה ובן דודה דון-טון.
"את יודעת שאנחנו אוכלים את ארוחת הערב בשעה שבע בדיוק!", נזף בה דודה משנכנסה לחדר האוכל.
"כן אבא, אני מצטערת, נרדמתי". תום מעולם קראה לדודיה אבא ואמא, מפאת הכבוד שחשה כלפיהם. עם שיערה הבלונדיני ועיניה המלוכסנות, השתלבותה בבית הספר ובשכונה בכלל, לא נחלה הצלחה רבה, מה שגרם לתום לראות בביתה כמקום היחיד אליו היא שייכת.
"אבא הירגע, היא למדה במשך כל היום", ניסה דון-טון להרגיע את אביו.
"אני יודע, אך אין זו סיבה לאחר לארוחה המשפחתית!" עיניו ננעצו בעיניה של תום שכבר ידעה מה תהינה מלותיו הבאות.
"היום אלך לישון מוקדם, כך שמחר לא אאחר".
"בתשע!" פסק דודה.
הארוחה המשיכה ברוגע ולאחריה עזרה תום לדודתה לפנות את השולחן ולהכין תה לכל בני הבית. היא יצאה אל הסלון עם מגש התה בידה, הטלוויזיה בסלון דלקה ודודה ודון-טון צפו בחדשות. תום הביטה לכיוון הטלוויזיה, פניו של השדרן התחלפו בפנים של אישה בעלת צבע שיער ג'ינג'י- "תום", היא הביטה שנית לעבר הטלוויזיה כלא מאמינה- הדמות דיברה אליה! "העולם הוא כמו ספר, ואלו שלא מטיילים, לא קראו אפילו עמוד אחד… בית ספרנו מחכה לך, פתחי את הספר וחפשי אותנו".
"תום!" דודה היה חסר סבלנות "התה מתקרר! מה קורה לך היום?"
"אה?! התה נכון! שכחתי, ראיתם את האישה הג'ינג'ית בטלוויזיה?" עיניה נעוצות במסך הטלוויזיה, ומגש התה עדיין בידה.
"הביאי לי את המגש, והפסיקי עם דברי ההבלים, הרי את מהדורת החדשות העביר צואן טואן!" הוא לקח את המגש מידיה.
"אבל היתה שם אישה…" שפשפה תום את עיניה.
"אבל כלום! לחדר עכשיו!" דודה אבד את סבלנותו.
"אבא רק שמונה, אמרת בתשע" ניסה דון-טון לגונן על בת דודתו.
"דון-טון לא להתערב!"
"לילה טוב", מבולבלת עלתה תום במדרגות לחדרה.
תום נכנסה לחדרה, סגרה הדלת וכבתה את האור, על מנת שדודה לא יעלה לחדרה ויראה כי היא עדיין ערה למרות רוחו. היא הדליקה את נורת הלילה שלה וחיפשה את יומנה מתחת למיטתה, משמצאה את מבוקשה, התיישבה על מיטתה במטרה לרשום בו על החלום שחלמה ועל מה שראתה בטלוויזיה. אך טרם הספיקה, נפתחה דלת חדרה ודודתה נכנסה פנימה.
"סליחה אמא, התכוונתי לכבות האור".
דודתה, שלא כדודה, לא נראתה עצבנית או חסרת סבלנות. הדאגה ניכרה על פניה, בעודה מתיישבת לצידה של תום- "תומי, כשקמת משנתך, נראית נסערת, איך את מרגישה?" היא הניחה את ידה על ראשה של תום בכדי לבדוק את חומה וליטפה את שיער ראשה.
"אני חשה בטוב, תודה", ענתה תום. היא לא הרגישה לנכון לשתף את דודתה בחלומה או ברגשותיה בכלל.
"תום, הביטי אלי! אם ברצונך לחלוק, אני פה בשבילך. אני יודעת שאביך חם מזג לאחרונה".
"לא, זאת לא אשמתו של אבא, אני יודעת כי לזמן הפנאי בחברת המשפחה חשיבות רבה בשבילו".
"ובכן, אני מניחה שהכל בסדר, אהיה בסלון אם תרצי לדבר". דודתה יצאה מהחדר והשאירה את תום לבדה. תום פתחה את יומנה ודפדפה בין העמודים. כשהגיעה לסוף היומן הופתעה לראות כי כל עמודי היומן מלאים. היא דפדפה לזיכרון האחרון שרשמה ביומן והופתעה לגלות כי כתב היד שם אינו תואם את כתב ידה. הדפים האחרונים היו רשומים בכתב יד קטן ומעוגל. היא קראה את הזיכרון ונדהמה לגלות כי כל שחוותה בחלום נרשם בו- הפגישה עם אמה, הגלימה הלבנה, ספר הזיכרון, ספר ההתכתבות והשרשרת עם תליון האבן שקיבלה מאמה. בעמוד האחרון של הספר נרשם באותיות גדולות:
'ספר ישן מראה דרכים נסתרות שיובילו אותך לפרק חדש בחייך'
בקצה העמוד נרשם באותיות קטנות
'לגודל אין משמעות'.
תום ניסתה להיזכר מהיכן זכור לה המשפט, היא הרימה את היומן אל מול פניה, ספרון קטן וסגול נשמט ממנו. היא פתחה את הספרון וספרה את עמודיו- שלושה עמודים בדיוק! כמו בחלומה. היא כיבתה את מנורת הלילה וחיכתה בשקט במיטתה עד שכל בני הבית נכנסו לישון.
בשעה שתים לפנות בוקר לערך, קמה תום ממיטתה וירדה לסלון הבית. בפינת הסלון ניצבה שידה גדולה מלאה בספרים "ספר ישן מראה דרכים נסתרות שיובילו לפרק חדש בחיי…", מלמלה לעצמה, "ספר ישן שמראה דרכים… ראיתי אחד כזה פעם…" קול צעדים נשמע מכיוון המדרגות. תום הבחינה בדודה- "תום, האם זאת את?"
"כן אבא".
"מה מעשיך בסלון בשעת לילה מאוחרת זו?"
"אני… אני… מחפשת…ס.."
"יקירי" קולה של דודתה נשמע מאחור "אני חושבת שהגיע הזמן".
"הגיע הזמן?" תום הרגישה מבולבלת מתמיד.
"הגיע הזמן יקירי, לפי לוח השנה שלהם, יום הולדתה הששה עשר נחגג אתמול". דודתה התקרבה לכיוונה של תום וחיבקה אותה בחיבוק חם- "בטוחה אני כי אתמול עבר עליך יום אממ הייתי אומרת 'מוזר'…"
"אבל יקירתי", הביט דודה באשתו בפנים רציניות- "את בטוחה? היום זה היום?"
"כן אני בטוחה".
תום הסתכלה על שני דודיה ולא הבינה במה מדובר "אני ירדתי רק בכדי לקחת ספר…"
"יקירי הגיע הזמן…"
"את בטוחה?"
"אני יודעת!" ענתה בקול רגוע. היא התיישבה על הספה וקראה לתום להצטרף אליה. דודה של תום נכנס למטבח ולאחר מספר דקות חזר, כשבידו מגש עם שלוש כוסות חלב.
"תומי, שתי כוס חלב זה מרגיע", הוא הגיש לה כוס חלב והתיישב לצידה השני. תום לא הבינה מדוע דודה לחוץ ולגמה מכוס החלב שהוגשה לה. היא הביטה בעיניו של דודה ויכלה לחוש את מחשבותיו, אך אלו נראו לה בדויים, משונים. דודתה קמה לכיוון שידת הספרים-
"שמתי אותו במדף האחרון", ממלמלה לעצמה בעודה מחפשת. דודה הצטרף לדודתה, שנראתה אבודה במקצת, הוא הביט לכיוון מדף הספרים ושלף מהמדף האחרון ספר גדול ושחור, שהיה מלא אבק.
"הנה זהו הספר!" תום הבחינה כי ידיו רעדו, הוא העביר את הספר לדודתה והתיישב בשנית לצידה. דודתה העבירה ידה על האבק שהסתיר את שם הספר, משניקתה את האבק, זהרו אותיות לבנות מכריכתו. תום, מוקסמת ממראה עיניה, קמה לעבר דודתה והביטה בכריכת הספר-
'השביל הנסתר'.
"אמא, על מה מספר הספר? מדוע הוא חשוב?"
"בואי נצטרף אל אביך על הספה ונדבר", אנחה נשמעה בקולה, "אנו צריכים לדון בהרבה נושאים הקשורים אליך". מבטה נעצר על זה של בעלה.
"זכרי כי אנו נקבל את החלטתך, לא נכפה עליך את רצוננו. מרגע זה ואילך, עתידך תלוי בהחלטה שלך בלבד!"
תום הופתעה לשמוע את דודה, ראש הבית ובעל הסמכות, מדבר בצורה שכזו- "החלטה שלי? איזו החלטה?"
"בואי, שבי ונסביר לך הכל". הייתה זאת הפעם הראשונה היום שקולו של דודה נשמע רגוע. היא התיישבה על הספה בין שניהם, בעוד דודתה אוחזת בידה- "כפי שידוע לך, אנו דודיך".
"בשבילי אתם כמו הורים".
"אנו יודעים ושמחים על כך", חיוך גדול עלה על פניה של דודתה, אך נעלם במהרה. "שאלת עצמך, באחד הימים, מה עלה בגורלם של הוריך הביולוגים?" תום הייתה מופתעת מהשאלה, פניה החווירו במקצת, "על עברו של אביך את יודעת".
"כן, הוא היה סמוראי", ענתה בתמימות.
"הסמוראי האחרון, תומי. כפי שאת יודעת, הוא התאבד לצו אדונו", קולה של דודתה נשמע חנוק.
"הוא שמר על כבודו, על כבוד המשפחה", התגוננה תום בשם אביה.
"נכון, הוא שמר על כבודנו שלנו", החלו דמעות זולגות מעיניה של דודתה, "אך את עברה של אמך אינך מכירה". היא הביטה בבעלה ומבטה עבר אט-אט לעברה של תום- "עברה של אימך לא מוכר לנו פרט לפרט אחד- היא לא הייתה אישה 'רגילה', היא השתייכה לזרם אחר של אנשים".
"זרם אחר של אנשים? למה כוונתך?", שאלה תום.
"אביך היה סמוראי, הוא יכל להרגיש ולשמוע דברים שאחרים לא יכלו. גם אמך יכלה, אך ברמה אחרת"
"אני לא מבינה, מה את מנסה להגיד?"
"מה שדודתך מנסה להגיד זה שאמך השתייכה לאוכלוסיית 'המקובלים'", דודה שכל להבין כי אשתו לא תוכל להוציא את מילים מפיה והחליט לקחת את השיחה לידיו. "וכאן תום, עומדת הבחירה שלך", הוא הוסיף.
"איזו בחירה?"
"אתמול, לפי לוח השנה של 'המקובלים', חל יום הולדתך הששה-עשר. אצל 'המקובלים', בגיל זה הילדים עוברים לבית ספר משלהם", הוסיף בהיסוס מכיוון שלא ידע עד כמה מדויקים דבריו.
"איפה נמצא בית הספר הזה?", שאלה תום.
"איני יודע, ובנוסף אין אני יודע כיצד מגיעים אליו. את התשובות לשאלותיך תוכלי למצוא בספר זה", הוא הצביע לכיוונו של הספר שהיה מונח על רגליה של תום.
"בספר?", תום הביטה בכותרת הספר בשנית- 'השביל הנסתר'.
"תום יקירתי" , נשמע קולה הרך של דודתה- "זוהי הזדמנות בשבילך ללמוד על עברה של אמך, שם לא תרגישי שונה מאחרים. אבל שוב, הבחירה בידיך ואם תשובתך תהיה שלילית ביתנו הוא ביתך".
תום היססה לרגע, הרבה דברים משונים עברו עליה היום אך לבשורות שכאלו לא ציפתה. "מה מאפיין את 'המקובלים' מדוע הם שונים?"
"זוהי אוכלוסייה סגורה, ואני יודעת שיש להם כוחות אל-טבעיים, אך אינני מתמצאת בנושא. זה כל מה שנאמר לנו ביום בו הגעת לכאן", ענתה דודתה.
תום נזכרה שאף פעם לא שמעה על יום הגעתה. היא לא העיזה לשאול את דודיה על יום זה, אך ידעה כי היום חשוב שתדע- "מתי הגעתי לכאן? ואיך? בת כמה הייתי?", היא שאלה את השאלה מבלי לקחת נשימה בין המילים.
דודתה הביטה בה ואז בבעלה- "זה היה בקיץ".
"זה לא היה ממש קיץ", קטע דודה את אשתו.
"זה היה בחודשי הקיץ, אבל מזג האוויר לא היה יציב. גשם ירד, החושך בא מוקדם מתמיד, זה היה מקרה חד פעמי. החזאים אומרים שמקרה כזה מתרחש פעם במיליוני שנים".
"טוב, אז על מזג האוויר דיברנו וגם על החודש, בת כמה הייתי?", חקרה תום.
"זה היה יום הולדתך, איש גדול קירח במקצת עם זקן לבן הביא אותך לכאן. את היית קטנה וחמודה, גופך היה מכוסה במעט סימנים כחולים ועל צווארך כבר הייתה הצלקת". תום העבירה את ידה על צווארה.
"הצלקת היא מעין סמל של 'המקובלים'?"
"איני יודעת אך אני חושבת שלא. האיש הזקן מלמל מספר מילים על לידה קשה, ואז הוא אמר את הנורא מכל- שאת יתומה! הוא השאיר אותך פה בסלסלה וביקש מאתנו לדאוג שבחודשים הראשונים ואם אפשר כמה שיותר, תענדי את השרשרת הזאת". דודתה הוציאה מכיסה שקיק קטן בצבע בורדו שעליו היו תפורים פרפרים לבנים. היא הניחה אותו בידה של תום. תום, בהביטה בשקיק הקטן, לא יכלה להוציא מילה מפיה. היא סגרה עליו את אצבעות ידה, כפי שאמה עשתה בחלום, והעבירה את השק מעל הלב, ואז לכיוון ראשה. היא פרמה את הסרט האדום שסגר את השק, והוציאה את השרשרת. היא הביטה בעיניה הדומעות של דודתה- "אמא, אני רוצה שאת תענדי לי את השרשרת". היא הניחה את השרשרת בידה של דודתה וסגרה את אצבעותיה עליה. דודתה אחזה בשרשרת וסקרה במבטה את התליון השקוף בקצה. היא קמה לקראת תום וענדה לה את השרשרת בידיים רועדות. "אני שמחה שאת רואה בי כאמא שלך", הוסיפה ונשקה לתום על לחייה.
"אני מבין שבשנה הבאה את עוזבת את הבית", קולו של דודה הפתיע את שתיהן, ששכחו כי גם הוא היה נוכח בחדר.
"כן, אני מרגישה שזהו יעדי", ענתה תום.
"טוב מאוד! אם אכן זהו יעדך, הגשימי אותו, אני יודע שתצליחי!"
תום פתחה את הספר, השביל הנסתר, ודפדפה בין דפיו. זה היה ספר עתיק של מפות, אבל לא כמו המפות שהכירה, במפות האלו הייתה רק יבשה אחת וים סביבה. אותיות רבות סבבו את היבשה, כמו גוננו עליה מזעמו של הים. היא המשיכה לדפדף בספר אבל לא הבינה כיצד ספר זה יכול לענות לשאלותיה, כל שראתה היה אותה היבשה מכיוונים שונים. דבר נוסף בו הבחינה- היבשה לא היתה מחולקת למדינות. היה לה שם, אך היא לא הכירה את הכתב על המפה ולא הצליחה להבינו. משב רוח שנכנס מהחלון, הסיט את הדפים והספר נפתח בעמוד בו היה רשום:
כשתהיי מוכנה שבילך יתגלה.
הביטי סביבך,
חושי את הלילה.
הירח את הדרך לך יאיר
ויבטיח לך עתיד מזהיר.
אל דרך המלך אותך יוביל.
תום נעמדה עם הספר בידה וקרבה לחלון הסלון, היא הסתכלה לכיוון השמים והבחינה בירח המלא מעליה. אורו החזק של הירח האיר את שביל הלבנים הצהובות של גינת הבית, צבעם הצהוב של הלבנים ניראה מוזהב אל מול אורו.
"אמא, אבא", תום הביטה בדודיה- "ראו! 'הירח את הדרך לך יאיר'", דמעות החלו זולגות על פניה.
"אני חוששת שלכך הכוונה…" היא הביטה שוב על השביל "אני מוכנה, וחושבת שהיום זה היום" תחושה מוזרה זרמה בגופה כשאמרה את המילים.
"אנחנו יודעים, שיערנו שיגיע היום", דודתה חיבקה אותה חזק, "שמרי על עצמך" ונשקה לתום על לחיה. דודה עמד בצד, זיכרונות מימי ילדותה של תום עברו בראשו. הוא לא האמין שהילדה הקטנה, שהגיעה אליו ביום גשם אחד באמצע הקיץ, חבולה בגופה, גדלה כל כך. בעודו מהרהר בזיכרונות, תום חיבקה אותו בכל כוחה- "אליך אני אתגעגע הכי הרבה!", הוסיפה ונשקה לו.
"הכנתי לך תיק" תום ודודתה הביטו לכיוון דודה בפליאה, "רציתי שתגיעי מוכנה, ידעתי שהגיע היום, את גדלת", הוא שם ידו על ראשה- "גדלת להיות אדם טוב ורגיש. הקשיבי לקול הפנימי שלך ותני לו ביטוי בעת הצורך. את המשפט הזה אביך תמיד היה אומר לי כשהייתי ילד, לבטח הוא היה אומר לך אותו היום במקומי", הוא חיבקה בחוזקה.
תום ידעה שאת הדרך עליה לעשות לבד, היא יצאה החוצה והחלה לצעוד על שביל הלבנים הזהובות. ליבה פעם, היא לא ידעה האם אכן הבינה נכון את החידה בספר. רוח הלילה הקרירה של הקיץ העצימה את פחדיה והגבירה את החששות מהלא נודע. היא לא ידעה לאן פניה מועדות ולאן יובילה השביל. היא צעדה לאיטה, מנסה להקשיב למנגינת עלי העצים והצרצרים. תום חיפשה את השלווה ביופיו של הלילה. משחלפו החששות והפחדים, הבחינה באוטובוס גדול שעמד לצד המדרכה.
"הנה הגיעה התלמידה האחרונה!" צעק גבר מגודל שעמד מחוץ לאוטובוס- "מהרי! אנחנו מאחרים!"
תום החישה צעדיה וקרבה במהרה לאוטובוס.
"יופי! תעלי, המיטה הראשונה פנויה, היכנסי לישון… יום ארוך מחכה לך מחר…"
היא עלתה לאוטובוס, בתוכו היו בנויות מיטות קומתיים במקום כסאות. היא נכנסה למיטה הראשונה, הניחה ראשה על הכר וצנחה לשינה עמוקה.
* * * *
kikonablog 