עמודים חצויים

"אני זוכרת את היום שבו ארע הרעש. כל אוכלוסיית המקובלים ידעה שהוא קרב וכולם ברחו מהערים הגדולות, שעל פי החזיונות והנבואות יהיו אלו שיפגעו ראשונות. כולם נסו, דאגו לעצמם ולמשפחות שלהם ולא ניסו להציל את פשוטי העם. הם אף לא סיפרו להם על האסון הקרב. תחזיות מזג האוויר לא יכלו לחזות מאורע שכמותו. השמים, שהיו תכולים בבוקר, נגדשו בענני גשם שחורים. חושך נפל על פני העולם וגשם זלעפות החל לרדת." בקולה של גברת קנטור נשמעה אנחה ותלמידי הכיתה שישבו מולה היו מרותקים מסיפורה. לאחר אתנחתא קלה, קמה גברת קנטור על רגליה והמשיכה בסיפורה- "לאחר מספר דקות נראו ברקים בשמים, מאורות חזקים שהאירו את הרקיע למשך מספר שניות. הייתה זאת קללה, קללה על חטא גדול, שהתעצם עקב בריחת המקובלים. בנוסף לסערה ממעל גם האדמה רעדה, בדרגה הכי גבוהה שידע כדור הארץ. בניינים שלמים קרסו על יושביהם וגשרים עמוסים מכוניות צנחו לנהרות הגדולים. אנשים נסו על נפשם, מחפשים מחסה בכל מקום אפשרי. המראות היו קשים- ילדים נותרו לבדם, אמהות חפרו תחת ההריסות בחיפוש אחר ילדיהן שאבדו… והחושך, החושך שעטף את העולם". קנטור נעצרה בשנית ותלמידי הכיתה הבחינו בדמעות הזולגות על פניה. היא הוציאה ממחטה מכיסה וקינחה את עיניה הדומעות.

 " גל עצום הגיע מהים וכיסה את רצועת החוף. מאמציהם של הילדים בחיפוש אחר מכרים ושל האמהות להציל את ילדיהן שנקברו חיים מתחת להריסות, ירדו לטמיון. מעטים היו השורדים, מיליוני אנשים נספו באותו היום. מיליוני אנשים מתו בגלל חטא, חטא שלא הם ביצעו, חטא שלא יסלח. אלו שנשארו בחיים, ניתקו קשר עם המקובלים, אשר הפנו את ראשם עוד טרם האירוע ולא חזרו כדי להגיש עזרה. מעטים היו המקובלים שעזרו…"

 אצבעו של ילד ג'ינג'י שישב ליד עץ קטע את קנטור בדברה.  "כן, סם?"

"גברת קנטור, מדוע לא הגשנו עזרה לנזקקים? הגשת עזרה היא מצווה, הלא כך?"

"כן נערי, הגשת עזרה לנזקק היא מצווה, אולם אוכלוסיית המקובלים האמינה שהקללה נבעה עקב התבוללותם באוכלוסייה הפשוטה. לכן העזרה שהגיעה הייתה מועטה"

נערה יפת טוהר שישבה בקצה השני של קרחת היער הניפה את ידה, קנטור התקרבה לכיוונה "כן, בתי?"

"גברת קנטור, מהו החטא הנורא שגרם לרעש הגדול? האם ניתן לכפר עליו?"

קנטור הסתכלה על הנערה, עיניה הביטו בעיניה הגדולות, שקיבלו גוון ירקרק אל מול עצי היער, היא שברה את קשר העין שנוצר ופנתה לכיוון הכיתה "אנו מאמינים שאת התשובה לשאלתך ניתן למצוא ביער בו אנו נמצאים. זאת היא משימתכם לשיעור זה. החלו בחיפושים!"

בעוד כל ילדי השבט מתחילים לבצע את המשימה שהוטלה עליהם, אותה נערה נשארה ישובה במקומה, עדיין מהרהרת בדבריה של קנטור "התשובה לשאלתך נמצאת ביער" קול בלתי מוכר לחש באוזנה, גורם לה לקום ממקומה. היא הסתכלה על כל חבריה לשבט והלכה לקראת אחד מעצי האלון הגבוהים שביער. היא הביטה לכיוון שורשי העץ, אך לא הבחינה בדבר שיכול לרמז על חטא או על הרעש הגדול שארע שש-עשרה שנה קודם לכן.

קולה של קנטור נשמע מאחוריה "עצי האלון גדלים פה כבר שנים רבות. קוטרו של גזע העץ מצביע על שנותיו. העבודה עם עצים אלו דורשת הרבה רגש סבלנות וראיה טובה. נסו לנצל את בינתכם ואת החשיבה היצירתית שלכם על מנת למצוא את התשובה."

קנטור קרבה לכיוונה של הנערה שעכשיו הביטה בגזע העץ, עיניה הגדולות הבחינו בשריטות. הנערה סבה סביב העץ וראתה שהשריטות ממשיכות לכל קוטרו. היא התכופפה, הניחה את ספרה על החול והושיטה את ידה לכיוון השריטות. אצבעות ידה נחו על שריטה ארוכה שסבבה כמעט את כל גזע העץ.

אישה הרה עם שיער בלונדיני רצה ביער, נשימותיה היו חזקות, והנערה ניסתה לראות ממי היא נסה אך לא ראתה נפש חיה פרט לאישה. האישה נאחזה בגזע העץ וצעקה חזקה נשמעה מפיה. הנערה ניסתה לרוץ לקראתה, אך ענף עץ שהיה על הרצפה גרם לה למעוד.

לאחר מספר שניות הנערה פתחה את עיניה ונכחה לראות כי הינה שוכבת לצידו של עץ האלון הגדול, בזמן שכל ילדי השבט עומדים מעליה. הגברת קנטור אצה לעברה "הכל בסדר ילדתי?" הנערה לא הבינה במה מדובר "איפה האישה, היא הרה!" קולה בקושי נשמע, נשימות חזקות יצאו מפיה וגופה רעד.

 קנטור הרימה את ספר הלימוד של הנערה ופתחה אותו בעמוד של השיעור. היא הביטה בעיניה של הנערה בשנית, ארשת פניה הייתה מופתעת "נערתי, שוב היה לך חיזיון מן העבר. התקרבי ושבי סביב המדורה".

קנטור פנתה לכיוון שאר ילדי השבט "הצטרפו אלינו למדורה, הבה נשמע מה הממצאים שלכם היום". היא הסתכלה לכיוונה של הנערה והוסיפה בחיוך- "אולי נזכה לשמוע על החיזיון שראית, מה דעתך?" עיניה של הנערה החלו לדמוע, גופה רעד. קנטור התכופפה לעברה ועזרה לה לקום ממקומה. הנערה לא השיבה לשאלתה של קנטור וקרבה לכיוון המדורה בליוויה. בנות השבט התיישבו סביב המדורה בזמן שהבנים הוסיפו קרשים. יהודה ודויד משכו מתוך המדורה את תפוחי האדמה שהכינו מבעוד מועד. חילקו אותם לכל בני השבט, שחיפשו מקומות ישיבה סביב המדורה. בני השבט נהנו מאכילת תפוחי האדמה החמים והמלוחים, בעוד גבריאל מנגן בחלילית. לאחר שכולם סיימו לאכול הכריזה קנטור על סבב ממצאים. הראשונה בסבב הייתה בת-אל, שחקרה את האזור מבחינה חיצונית בלבד- "קרחת היער בה אנו נמצאים אינה נגישה לכל בני האדם, כבר כשהגענו נוכחנו לדעת כי המעבר בין העצים מתאפשר רק באמצעות האבנים" היא לקחה נשימה והביטה על מבטה המאוכזב של קנטור "רק מקובלים יכולים לבוא לכאן", הוסיפה והביטה לכיוון נערה תכולת עיניים שישבה לצידה.

"בת-אל, ילדתי, אני מאוכזבת לראות שאלו הם הממצאים שאת ובת זוגתך הגעתן אליהם. על הגישה לקרחת היער כבר דנו. אני דורשת יותר השקעה ורצינות משתיכן"  היא פתחה את הקלף שאחזה בידה ורשמה בו.

הסבב המשיך והגיע תורה של אמונתיה לספר על ממצאיה. בידה אחזה שתי אבנים העשויות כצדפות והראתה אותן לשאר חבריה לכיתה- "אלו הן אבני חוף. מכיוון שהיער שבו אנו נמצאים מרוחק מאוד מהחוף, לא יתכן שהאבנים האלו הגיעו עקב הרעש או השיטפון. אני סבורה כי את האבנים הללו הביאו לכאן אנשים שנסו על נפשם. לפי מבנה היער אני מהמרת שאלו היו המקובלים. מקובלים מן המעטים שלא ברחו, אלא בחרו להישאר ולעזור לפשוטי העם". עיניה הוסטו לכיוון ספר הלימוד שלה, המילים שנאמרו מפיה נרשמו על גבי העמוד החלק של השיעור.

קולה הרך והשליו של קנטור נשמע מעברו השני של המעגל- "יש אמת בדבריך, אכן היו מקובלים שנשארו ונסו ליער זה"

"ואת, גברת קנטור, היית אחת מהם?" שאל חושן, נער מנומש ומקורזל שיער, שישב לצידה הימני של אמונתיה.

 קנטור עצרה נשימתה לרגע קט, להבתה של המדורה דעכה במעט וקולה הרך של קנטור נשמע בשנית- "לא נערי, לי היתה שליחות חשובה באותו היום. אבל זהו אינו נושא השיעור היום." מבטה של קנטור נדד לעבר הנערה בעלת העיניים הגדולות- "גברתי הצעירה, יש בכוחך לספר לנו את אשר ראית בחיזיון?" הנערה הביטה לכיוון האש, עיניה קיבלו גוון כחלחל אל מול להבתה הכתומה של אש המדורה. קולה היה מאופק- "לא היה זה חיזיון, הדבר ניראה מוחשי, הצעקה שהאישה ההרה צעקה עדיין מהדהדת בראשי".

"איך נראתה האישה? התוכלי לתארה?" שאלה קנטור בהבנה.

"לאישה היה שיער בלונדיני, עיניה  דמעו. בטנה גדולה, יתכן והייתה בחודש התשיעי להריונה." היא לא האמינה למילים שיצאו מפיה, איך יתכן שראתה את כל זה במספר שניות של חיזיון? המילים שאמרה יצאו מפיה ללא שליטה, ילדי השבט האזינו בהתעניינות לסיפורה, בעוד גבריאל אוחז בחלילו ומנגן מנגינה שקטה ומרגיעה. הנערה הקשיבה למנגינה השקטה וליבה פעם בחוזקה. אצבעות ידה אחזו באבן השרשרת שלה בעודה מנסה לשאוב כוח ולהמשיך. עינה הגדולות נעצמו באיטיות והיא המשיכה בתיאורה- "היא הייתה מקובלת, הייתה לה גלימה לבנה ועל צווארה שרשרת עם תליון אבן" קצב המנגינה שהגובר הזכיר לה את הרוח החזקה שנשבה בעת החזיון- "הרעש לא ארע עדיין, הרוח נשבה בעוצמה רבה. זה כל מה שראיתי." עינה נפקחו, להבת המדורה כמעט וכבתה, גבריאל האט ועצר את המנגינה.

"כל הכבוד ילדתי, אני גאה בך! לא קל לספר על חזיונות. השיעור נגמר, אתם יכולים להישאר באזור עד החשיכה. יום שישי היום ואני מזכירה שיש לנו היום, לפי המסורת, ארוחה חגיגית בדשא הגדול. נא להגיע בלבוש חגיגי." קנטור קמה ממקומה, האש שבערה במדורה כבתה, והיא המשיכה את דרכה לכיוון בתי השבטים.

הנערה קמה ממקומה ורצה לקראתה, "גברת קנטור, גברת קנטור! ברצוני לשוחח איתך" קנטור הסתובבה לקראתה והביטה בשיערה הארוך שהתבדר ברוח "כן ילדתי, מה בפיך?"

"ברצוני לדעת מיהי הדמות שאני רואה בחזיונותיי, היכן ניתן לברר זאת?" פניה של הנערה קרנו, היא חשה שהיתה קרובה לפתרון החידה.

הן הגיעו לכיוון בית גדול בעל קורת עץ, קנטור פתחה את דלת הבית, אורות הסלון נדלקו, והאש שבאח בערה וחיממה את החדר. "ניכנס לחדרי?" שאלה וחיכתה לתשובה מפיה של הנערה.

"התשובה נמצאת בפנים?" ארשת פניה של הנערה הייתה מופתעת.

"לא, אבל ברצוני לשוחח אתך בדלתיים סגורות." היא פתחה את דלת חדרה ונכנסה פנימה, הנערה התיישבה על כיסא גדול, שעמד ליד שולחן כתיבה עתיק בצבע אדמדם. קנטור נכנסה אל מאחורי השולחן והתיישבה. את השתיקה ששררה בין השתים שבר קול טריקת מגירה, אשר ממנה הוציאה קנטור תמונה.

"ילדתי, הזאת האישה המופיעה בחזיונותיך?"

בתמונה נראתה אישה צעירה עם שיער בלונדיני חלק, ועל צווארה שרשרת עם תליון אבן ורוד. ליבה של הנערה פעם בחוזקה, פניה של האישה נראו לה מוכרות אך לא רק מן החזיונות. היא נגעה בתמונה עם אצבעותיה, התמונה הפכה תלת ממדית והאישה נראתה רוקדת, פניה סמוקים וצבע עינה הגדולות היה כחול ירקרק. הנערה העיפה מבט חטוף לכיוונה של קנטור. היא לא ידעה מה לחשוב לגבי האישה, אך התמונה העלתה בראשה מחשבות רבות."מהיכן לך התמונה? מי זאת האישה הזאת? היא מכשפה?"

"אין מכשפים בעולם ילדתי, נערה זאת הייתה תלמידתי בעבר, תלמידה מיוחדת במינה, אך היא כבר מתה". קולה נדם. הנערה הביטה בעינה של קנטור, לראות אולי תוכל לגלות עוד פרט הודות האישה, אך לא מצאה תשובה לשאלתה.

"גברתי, היא מתה ברעידת האדמה?" היא שאלה בתמימות

"כן, רעידת האדמה לא פסחה גם עליה, כפי שציינתי היום בשיעור. היו אבדות רבות באסון הזה". לפני שקנטור הספיקה להמשיך בדבריה קטעה אותה הנערה בשאלה – "הרה הייתה בחזיוני היום, מה עלה בגורל הילד?" קנטור הביטה מופתעת בנערה שישבה למולה, ספק עקב כך שקטעה את דבריה ספק עקב השאלה שנשאלה- "את התשובה לשאלה זאת הייתי מצפה לשמוע ממך!"

"ממני?!" שאלה הנערה כשהיא מפנה מבט נוסף לתמונה- "אין אני יכולה לענות על השאלה הזאת, גברתי?"

"יש ביכולתך!" קנטור נעמדה על רגליה וקרבה לכיוונה של הנערה "במשך שנת הלימודים חווית חזיונות רבים, מצאת חפצים שונים ומגוונים. ספר ההיסטוריה שלך הוא הגדול ביותר מבין כל הספרים של ילדי השבטים. הפתרון לחידה נמצא בידיך וכל שנישאר לך לעשות זה לדעת כיצד לפענח את הצופן." קנטור לקחה את ספר הלימוד של הנערה ופתחה אותו. היא הסתכלה על התמונות ועל הרשומות בספר, בזמן שהנערה נעמדה והסתכלה גם היא. בעודה מדפדפת, נשמט קלף בצבע חום בהיר ונפל על הרצפה. קנטור התכופפה והרימה את הקלף. הקלף היה חלק למראה, פרט לציור של פרח בראשו וציור של עלה בתחתיתו. עיניה של קנטור הוסטו לכיוונה של הנערה "מהיכן לך קלף זיכרון זה?" הנערה הסתכלה לתוך עינה הצלולות של קנטור ולאחר מספר שניות שברה את קשר העין והעיפה מבט חטוף לכיוונו של הקלף "מצאתי אותו באחד משיעורי ההיסטוריה". היא ידעה שעל כל ממצא שנמצא בשיעור יש לדווח לקנטור אך היא מצאה עניין בקלף זה ושמרה אותו אצלה מבלי לדווח. "מדוע לא ידעת אותי על קיומו של הקלף?" ארשת פניה של קנטור התקשחה. " אינני צריכה להזכירך כי מטרתו של בית ספרנו היא חיפוש אחר שורשיהם של השבטים האבודים. בשנה הזאת, כפי שאת יודעת, הושם דגש על חיפוש אחר רמזים וצפנים הקשורים לחטא ולקללה שאירעו לפני שש-עשרה שנה". היא הניחה את הקלף על שולחנה והמשיכה לדפדף בספר הלימוד שהחזיקה בידה. כשהגיעה לאמצע הספר, סגרה קנטור את הספר והניחה אותו על שולחן הכתיבה. "נערתי, הפתרון כבר בידייך, כעת לכי להתארגן לקראת הערב". הנערה יצאה ממשרדה של קנטור מבולבלת וחסרת תשובות. זעקתה של האישה בחיזיון עדיין הדהדה בראשה, אך זהות האישה עדיין לא הייתה ברורה לה. היא יודעת שראתה את האישה בעבר, אבל לפי דבריה של קנטור היא נהרגה ברעידת האדמה.

מהסלון הצמוד לחדרה של קנטור היא עלתה במדרגות המובילות לכיוון חדר הבנות. אף אחת מהבנות לא שמה לב שנכנסה והיא המשיכה לכיוון מיטתה שהייתה בצידו השני של החדר. היא התיישבה על מיטתה ופתחה את ספר ההיסטוריה שלה. ראשה היה גדוש במחשבות והיא לא שמה ליבה לסובבים אותה בחדר.

אמונתיה קראה בשמה אך קריאתה נבלעה ברעש הגדול שעשו הבנות סביבה. היא הלכה לקראת מיטתה והתיישבה לידה- "ראיתי שהלכת עם גברת קנטור, על מה שוחחתן?" שאלה בהתעניינות.

"שוחחנו על החיזיון, על האישה" הנערה ענתה בחוסר התעניינות והמשיכה לקרוא בספר.

"ומה היו דבריה?" אמונתיה לא ויתרה, היא ראתה כי ארשת פניה של הנערה הייתה עצובה וידעה כי הנערה נחושה בדעתה לגלות אודות האישה המסתורית.

"האישה הייתה תלמידתה". היא הסתכלה לכיוונה של אמונתיה הפנתה מבטה לכיוונו של החלון והוסיפה- "היא הלכה לעולמה, ברעידת האדמה". עינה הגדולות מלאו דמעות, אמונתיה קרבה אליה היא יכלה להרגיש את גופה הרועד. אמונתיה הניחה את ידיה הימנית על ידיה ובידה השמאלית חיבקה אותה. "ידוע לי כי ברצונך להמשיך ולחקור אודות אישה זאת, אך אנא ממך, הרפי מכך בימים הקרובים." הנערה זקפה ראשה והביטה לכיוונה של אמונתיה "ארפה, אני חושבת שדי לי בכך". אמונתיה ששמחה למשמע אוזניה קמה ממיטתה של הנערה ומשכה את הנערה איתה- "זמן ארוחת הערב קרב, עלייך להתארגן". היא הלכה לכיוונו של ארון שקוף וגדול שהיה ממוקם בקרבת המיטה, פתחה את דלתות הארון ושלפה משם, באקראי, גלימה לבנה חגיגית, שבקצוות הגלימה רקומים פייטם ורדרדים ואבני קריסטל בצבעים עדינים. "מהיכן לך גלימה כל כך יפה?" שאלה אמונתיה בפליאה.

הנערה הסתכלה על הגלימה, ובחנה אותה מכל הכיוונים "אינני יודעת, לא זכורה לי גלימה שכזו"

"שמך רשום עליה" אמונתיה אחזה בתווית הגלימה והוסיפה- "היא מאמך".

"שמי? מאמי?"

"כן, כך רשום, לבשי אותה למסיבה"

"ללבוש אותה? אבל…"

"הלא שלך היא!" הפצירה בה אמונתיה

היא מדדה את הגלימה והביטה במראה. "השמלה עוצבה בדיוק למידותיך!"  הנערה המשיכה לבחון השמלה במראה ולפתע ראתה דמות הלבושה בגלימה שחורה מביטה בה מהחלון. פניה של הדמות היו מכוסים בברדס "אמממונתיה! תראי!" היא הסתובבה והצביעה לעברו של החלון.

"לראות מה?" אמונתיה הסתובבה לכיוון החלון שנוף הוואדי נשקף ממנו

"ראיתי דמות, עם גלימה שחורה" היא קרבה לכיוון החלון אך הדמות אותה ראתה במראה לא נמצאה "היא עמדה פה…"

"כנראה מישהו טייל בחוץ"

"כן, יכול להיות" היא הסתובבה לכיוונה של המראה והמשיכה להתארגן לקראת הערב.

* * * *

בערבו של יום, התרכזו באזור הדשא המרכזי ילדי השבטים והסגל הבוגר. הדשא קושט בנרות רבים שהאירו וחיממו את האווירה. במרכזה של הרחבה עמדו ארבעה שולחנות גדולים ועגולים, לפניהם ניתן היה להבחין בבמה קטנה ונמוכה שהוארה ע"י נרות רבים.

"אמונתיה! אנחנו יושבות כאן" הרימה הנערה בידה פתק שהיה מונח על השולחן. שתי הבנות השאירו את תיקיהן בקרבת השולחן והצטרפו להמון שהתגודד סביב הבמה הקטנה.

"מי יחוד את החידה השבועית לדעתך?"

"איני יודעת, אבל לדעתה של  גברת קנטור אני הכי קרובה לתשובה"

הן פלסו דרכן בין ההמון ומצאו לעצמן פינה שקטה, יחסית, ופתחו את ספר ההיסטוריה "היא החרימה לי את הקלף, אני סבורה כי היו בו פרטים חשובים לחידה"

"אמרתי לך להראות לה אותו!" הוסיפה אמונתיה, "גם אני סבורה שהתשובה נמצאת בתוכו"

"רציתי לראות את הזיכרון, הרגשתי כי יש בו יותר מתשובה לחידה" היא נעצרה וקולה היה חנוק- "שיוויתי לעצמי שהוא מיועד עבורי"

קול ההמון נדם, גבר גבה קומה עלה על הבמה. על גלימתו לבש אפודה רקומה בשש אבנים המסודרות בצורת שני משולשים. אור הנרות שסבבו את הבמה הדגיש את אורן וחומן של האבנים על האפודה.

"הוא חד את החידה?" קולה של אמונתיה נשמע מופתע

"אכן מוזר הדבר"

"בנות!" קול גברי חזק נשמע מאחור שתיהן הסתובבו וראו את שור מביט בשתיהן "אני מבין כי פתרון החידה לא חשוב לשתיכן, לי, לעומת זאת, חשוב לשמוע את החידה" עיניו הפכו רציניות יותר הוא הוציא פנקס מכיסו בו  רשם והוסיף- "אחרי ארוחת הערב שתיכן אצלי במשרד, מובן?"

"כן המורה!" שתיהן ענו ביחד

"אני שולח הודעה לגברת קנטור פן תדאג לכן ותחפש אתכן אחרי ארוחת הערב!" שור הסתובב ונכנס בין ההמון.

"גברת קנטור לא תשמח לשמוע זאת, עלינו לצפות לשיחה גם איתה", אמרה אמונתיה באכזבה.

"ערב טוב!" נשמע  קולו של מנהל בית הספר- "בערב חשוב זה, עומד אני בפניכם בכדי להעביר לכם את הרמז האחרון בסדרת הרמזים הקשורים לחידה. כידוע לכם, כל ילדי השבטים השקיעו בחיפוש אחר הרמזים, במהלך שנת הלימודים הנוכחית"

"מדוע הוא מרבה במילים? אין ביכולתו להקריא את כתב החידה האחרון?" הנערה הייתה חסרת סבלנות, נחישותה לפתור החידה הייתה חזקה.

"הוא מקריא את הרמז הקשיבי!"

" מעשה בשני מאורות,

האחד גדול והשני קטן.

בעוד הראשון שולט על היום,

משכנו של השני הוא הלילה.

מאורות אלו נבראו במצב של תוהו ובוהו.

כוחותיהם חזקים ואורם קסום.

מסתורי הוא המשני וסודותיו הכמוסים מוצפנים בתוכו.

על שני המאורות נגזר להיפרד ביום היווצרם

דרכם לעולם לא תיפגש.

זהותם המסתורית גורלה להתגלות.

אני מכריז על מלחמה

ועל דגלי אני חותם את הסיסמא- "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון.""

"הבנת את המשמעות?" אמונתיה הביטה בנערה בפליאה

"לא, אני רושמת את מה שאמר" היא שמה את כלי הכתיבה שלה בין שיניה, "המאור הגדול הוא השמש, והמאור הקטן הוא הירח." היא הביטה לשמיים והסתכלה על הירח שעמד מעליהם והוסיפה- "אבל אינני מבינה את הקשר הדברים…"  מבין ילידי השבטים שהתכנסו ביחד נשמע רעש, ניראה כי אנשים החלו דוחפים אחד את השני.  "מה המהומות האלו?"  שתי הבנות התרחקו מההמון וראו כי שור אוחז בידו נערה ולוקח אותה עימו לכיוון חדרו "גם אנו נצטרך ללכת לשם" אמרה אמונתיה באכזבה, "ראשית נאכל את ארוחת הערב". הן התקדמו לכיוון השולחנות בעודן מפלסות את דרכן בין ההמון והתיישבו.

"אני דורש שקט מכולם!" רעם קולו של המנהל- "התכנסו סביב שולחנותיכם, ארוחת הערב מוגשת ברגעים אלו". הוא לקח אתנחתא קצרה, אולי בשביל לשמוע את השקט ששרר סביבו או על מנת להירגע ולחזור לשפיות דעתו והוסיף- "בתאבון לכולם" בקול רגוע. לפני שירד מהבמה הוא העיף מבט חטוף לכיוונה של הנערה, פניו הפכו קודרות והוא ירד במדרגות הבמה.

לאחר ארוחת הערב קמו שתי הבנות והלכו לכיוון משרדו של שור.

"הירח והשמש, כי הם לא יפגשו בדרכן לעולם…" הנערה נעמדה במקומה "בשיעור היסטוריה היום, קנטור אמרה כי השמים גדשו בעננים והיה חושך, אולי המאורות נפגשו בעבר?"

"איני יודעת, אבל יש עוד זמן לפתרון, עד סוף השנה"

לבסוף הגיעו שתי הבנות לדלת משרדו של שור. הדלת, לשם שינוי, הייתה פתוחה הן נכנסו פנימה.