השמש החמה ומזג האוויר החם והלח של חודש אוגוסט, לא מנעו מאלפי אנשים לבושי גלימות לבנות, לנהור לכיוונו של אוהל צבעוני גדול ומיוחד במינו, בלב המדבר. סביב האוהל נראו גמלים ולאמות, שהיוו אטרקציות לילדים הקטנים. אלה נתפסו עליהם ושחקו בקרבתם. מבין ההמון שלבש גלימות לבנות, בלטה נערה בלונדינית אחת. תכולת עיניים, לבושה בחצאית חאקי קצרה וחולצה אדומה, נראתה אבודה במקצת.
"תומי!" קולה של אישה נשמע.
אישה צעירה בעלת שיער בלונדיני חלק ועיינה כעין הטורקיז, נעמדה במרחק מאחוריה. קרני השמש הדגישו את עיניה הגדולות. היא לבשה גלימה ארוכה בצבע לבן, שהגיעה עד נעליה וראשה היה מעוטר בהינומה מבד לבן שקוף למחצה. לאחר שהבחינו זו בזו, הן רצו האחת לכיוונה של השניה ונפגשו במחצית הדרך בחיבוק מרגש.
"ביתי! ילדתי… מה שלומך?" דמעות זלגו על לחייהן. תום חיבקה את אמה בכוח ולחשה באוזנה- "הכל בסדר". לאחר שנוכחה שאיש לא מקשיב, הוסיפה- "זה זמן רב שלא התראינו…"
"את צודקת", ענתה אמה בצער והביטה בעיניה הגדולות והכחולות, אין דבר שחשקה בו יותר מאשר לבלות בקרבת ביתה. "אך זמננו קצוב. אנחנו צריכות לרשום אותך לבית ספר ולקנות לך ציוד… שניכנס ליריד?"
תום אחזה בידה של אמה ושתיהן צעדו יחדיו לתוך האוהל. מבפנים האוהל היה אף גדול יותר ממה שנראה כלפי חוץ. דוכנים רבים היו מפוזרים ברחבת האוהל, תלמידים עברו מדוכן לדוכן וערכו קניות לשנת הלימודים הקרבה עם משפחותיהם. תום ואמה הלכו לכיוונו של דוכן שהיה תחום בבדים לבנים, מעל הדוכן התנוסס שלט עשוי מבד אדום עליו נרשם באותיות זהובות: 'גלימות ושמלות'. משנכנסו לדוכן פנתה אליהן תופרת זקנה עם שיער בגוון אפור-לבן ומשקפי ראיה גדולות. התופרת לבשה גלימה בצבע כתום בהיר שמשך את עיניה המלוכסנות של תום.
"שלום, שלום, הכנסנה!" היא הסתכלה לכיוונה של תום שעדיין הסתכלה על שמלתה והבעת פניה היתה מופתעת. "את צריכה גלימה נכון? לפי המבט שלך אני מבינה שאת חדשה פה", נימה של זלזול נשמעה בסוף דבריה.
"היא לא חדשה! זאת הבת שלי!" אמה של תום חיפתה עליה "הביאי לה בבקשה גלימה לבנה". היא הביטה בביתה והוסיפה בחיוך- "היא מתחילה השנה את לימודיה ב'שורשים'".
"במבט נוסף ניכר הדמיון ביניכן…" ניסתה התופרת להתגונן והלכה לכיוון עמדת גלימות לבנות. היא שלפה גלימה לבנה עם שרוולים ארוכים. על קצוות השרוולים, הצווארון ואמרת הגלימה היו תפורים פייטים בצבע ורוד בהיר. תום לבשה את הגלימה ופנתה לכיוונה של אמה.
"אולי צריך לקצר קצת למטה…", התופרת ניסתה לקצר את השמלה במקצת, אבל תום לא שמה ליבה, עינה הגדולות חיפשו את אמה שנעלמה.
"הנה, מה את אומרת על האורך הזה? זה בסדר ככה?" תום הפנתה את פניה לכיוון המראה וראתה את אמה, אך זו לא הסתכלה לכיוונה. לא נראה שהיה לה חשוב איך הגלימה נראית עליה. "מי זו הנערה עם השיער השחור?", שאלה תום. התופרת הביטה לכיוון בו עמדה נערה גבוה שחומת עור עם שיער ארוך גלי- "זו?", תום הנהנה בראשה, "שמה לייה, היא בת למשפחה מוכרת בקרב המקובלים".
"אז למה לעזאז…", תום עצרה מדבריה, היא לא רצתה שהתופרת תדעה על השנאה שחשה כרגע כלפי משהיא שהיא אפילו לא מכירה. אמה הסתובבה, פניה קרנו מאושר וצבע עיניה נטה לגוון ירקרק, היא פנתה לכיוונה של תום.
"הנה אמא שלך… מה את אומרת ?", שאלה התופרת בהתלהבות, כאילו זאת הגלימה הראשונה שהיא מוכרת.
"זה יפהפה! והחגורה בפינה תתאים לגלימה!" היא הלכה לקצה הדוכן, שלפה משם חגורה לבנה שבאמרותיה היו תפורים פייטים ורדרדים, חגרה אותה על ביתה וסקרה אותה במבטה- "כן, מצוין, בדיוק במידה הנכונה!"
הן יצאו מהדוכן והמשיכו להסתובב בין יתר הדוכנים. בדוכן ספרי הלימוד, על מדפי עץ תלויים באוויר, הספרים היו מסודרים לפי צבעם. תום שהביטה על המדפים, לא הבינה במה הם נתמכים. היא הסבה את פניה והמשיכה לחקור את הדוכן המוזר אליו נקלעה. בפינתו עמד גבר נמוך וקרח שהרכיב משקפיים. הוא נאבק במספר ספרים שהחזיק בידו וניסה לפתוח את העליון שביניהם. לבסוף הצליח לפתוח ספר עב כרס. תום התקרבה לראות מה רשום בתוך הספר ולמה הוא מיועד, אבל התאכזבה לראות שלא היה רשום בו כלום. "אני אקח את זה", הוא אמר למוכר שרק כעת שמה לב לנוכחותו.
"מה זה הספרים האלו? איך לומדים מהם?" היא מעולם לא ראתה אנשים שקונים ספרים עבים חסרי תוכן ועוד ספרי לימוד.
"אלו הם ספרי הלימוד שלך!" אמה לא הבינה מה פשר השאלה.
"אבל איך לומדים הרי הדפים חלקים?" היא הביטה באמה במבט חסר אונים.
"בשביל זה יש בית ספר! שנמשיך?" אמה נעצרה לרגע קירבה את ידה לראשה- "להיכן עוד רציתי ללכת… אה! לדואר", מלמלה בינה לבינה. תום שלא הבינה מה פשר דבריה של אמה, הלכה בעקבותיה לכיוון הדואר. דואר בתוך אוהל הממוקם באמצע המדבר? כיצד יתכן הדבר? בעוד תום מהורהרת במחשבות שלט גדול הרשום באותיות כתומות משך את עיניה- 'יומני זיכרון'. תום, שמנהלת יומן זיכרון מזה כשבע שנים, קראה בקול- "אמא, רגע! אולי אני אקנה יומן חדש? שלי עומד להגמר…" חיוך של ילדה טובה עלה על פניה ואמה לא יכלה לסרב לו "כל שתרצי! את בת 16 היום!". תום בחנה את היומנים בדוכן, היומנים הכילו כשלושה עמודים והיו דקים וקטנים. החיוך שעל פניה התפוגג והיא החליטה שיומן זיכרון היא כבר תקנה במקום אחר. אמה חשבה אחרת, היא החזיקה יומן סגול בידה ובחנה אותו- "תומי זה ניראה לי אחד טוב במיוחד". תום לא ענתה והסתכלה בבוז על אמה. "הוא מכיל הרבה… והצבע שלו יפה…", היא נעצרה והביטה בפניה הלא מסופקות של ביתה- "מה קרה?"
"מה קרה?!" ענתה תום בכעס- "מה קרה?! לכמה ימים ניראה לך שהיומן הזה יספיק לי?! יש בו רק שלושה עמודים!" היא לא חיכתה לתשובה הסתובבה והלכה. בדרכה בחנה את האנשים שהסתובבו ברחבת האוהל- כולם היו לבושים בגלימות ארוכות, פרט לגבר גבה קומה שעל גלימתו לבש מעין אפוד, עליו שובצו תרי-עשר אבנים, שיצרו מבנה של שני משולשים. היא הביטה וחקרה את האבנים על אפודו של הגבר, שלא שם ליבו לנוכחותה. לאחר מספר דקות הגיעה לדוכן הדואר. שם אמה נתנה לה שקית ובה היומן הסגול שראתה בדוכן היומנים- "יש באפשרותו להכיל את כל זיכרונות חייך… לגודל אין משמעות", הוסיפה. תום לא לקחה את השקית ואמה דחפה אותה לידה- "שמרי עליו! זהו נכס גדול!". תום הסתובבה והלכה לכיוון מדף עליו היה מונח ספר גדול עם כריכה מחוספסת, לספר הייתה מחוברת עט נוצה והוראות הפעלה. "ואו! מה זה?", תום הביטה על הספר המשונה. "זהו ספר התכתבות, דרכו נשלח הדואר", ענתה אמה בקול רגוע, שלא כקולה של תום- "מה?!" פניה המופתעות של תום לא הפתיעו את אמה. תום חייה עד כה בעיר אצל משפחה מאמצת, שם לא הכירה את מנהגיהם של המקובלים. "אקנה לך אותו, תמיד טוב שיש אחד", הוסיפה אמה ושילמה על ספר ההתכתבות. בעוד שתיהן יצאו מהדוכן, המשיכו לשוטט בנפרד ביתר הדוכנים ברחבת האוהל. תום חלפה ליד דוכנים לכלי כתיבה, דוכנים שמכרו חיות ועוד כל מיני דוכני אוכל וממתקים שמשכו אליהם הרבה ילדים.
"תום!" קולה של אמה נשמע לאחר מספר דקות. אמה התקרבה ובידה שקיק בד בצבע בורדו ועליו ציורים של פרפרים קטנים- "יש לי משהו בשבילך".
"מה? עוד מתנה?" תום הרגישה לא בנוח לקבל כל כך הרבה מתנות מאמה באותו היום.
"את בת שש עשרה היום לא?" חייכה אמה.
"כן אבל זה לא אומר ש…" היא לא הספיקה לסיים את דבריה.
"זה אומר שאת צריכה לקבל את זה" היא פתחה את כף ידה של תום, הניחה במרכזה את שקיק הבד וסגרה עליו את אצבעותיה של תום. היא קרבה את ידה של תום אל ליבה ולאחר מכן אל ראשה. תום ישרה את ידה ופתחה את אצבעות ידה אחת אחת ובעדינות פרמה את החוט האדום שסגר את השקיק. היא גילתה בתוכו שרשרת עם תליון בצורת פרפר, אליו מחוברת אבן שקופה.
"היא ממש יפה!" זהרו עינה של תום, היא אחזה את האבן וסרקה אותה מכל הכיוונים. אמה אחזה בעדינות בשרשרת, וענדה אותה על צווארה של תום, כך שהאבן של השרשרת מוקמה בדיוק במחצית המרחק בין ליבה לראשה.
היא הביטה על האבן שהתנדנדה מצד לצד ואמרה- "צבעה ישתנה עם הזמן… היא צריכה להכיר אותך…" והוסיפה באותה נשימה- "אני רואה שהיא כבר הספיקה", חיוך גדול התנוסס על פניה. תום הסתכלה על האבן וראתה ששמה ותאריך לידתה נכרתו עליה.
"אבל איך?" היא הסתכלה לכיוון בו אמה עמדה מספר דקות קודם לכן, אך אמה כבר לא הייתה שם. תום הסתכלה סביבה וחיפשה אותה "אמא! אמא!" היא קראה בקול חסר אונים.
"תום!" נשמעה צעקה.
היא הבחינה באישה עם שיער בלונדיני חלק, בקצהו השני של האוהל עומדת ליד דוכן החיות. "תום!" הצעקה נשמעה חזק יותר, אבל הצעקה לא הגיעה מהאישה שעמדה ליד דוכן החיות. היא פנתה לכיוון השני וחיפשה את מקור הצעקה, עיניה הגדולות נעצרו בפינתו השמאלית של האוהל. ליד דוכן הגלימות, עמדה אישה צעירה עם גלימה לבנה ושיער בלונדיני, אך תום לא ראתה את פניה. היא החישה צעדיה לכיוונה.
"תום!" תום הרגישה שמישהו אוחז בכתפיה, היא הניחה ידה על היד שאחזה בכתפה סובבה את ראשה- "אמא?" קולה רעד. היא פתחה את עינה וראתה את אמא אוחזת בכתפיה. הנוף הקסום של האוהל הדוכנים והאנשים הרבים לבושי הגלימות התחלף בנוף חדרה של תום. "אבל מה אני …" היא בקושי הצליחה לבטא את המילים "אני הייתי ב…" קולה היה חנוק.
"כולם מחכים לך למטה, האוכל מתקרר" אימה קמה ממיטתה של תום ויצאה מחדרה.
תום התיישבה על מיטתה והסתכלה לכיוון שולחן הכתיבה שלה- מחברות משנת הלימודים הקודמת היו מונחות עליו. היא קמה אל שולחן, הרימה את אחת המחברות ופתחה אותה. זאת הייתה מחברת רגילה בה השתמשה במהלך השנה. היא הסתכלה מתחת למזרון מיטתה ושלפה משם ספר עב כרס עם תמונות ורשימות. כלל לא דומה לספר הסגול, שספק- אמה נתנה לה בחלום.
היא יצאה מהחדר והלכה לכיוון המדרגות שמובילות למטבח שהיה בקומה התחתונה. מחשבות על החלום המוזר שחלמה ריצדו לה בראש, האישה לה קראה אימא, הנערה כלפיה הרגישה שנאה עזה, ותחושת ההתרגשות והאושר אותה הרגישה בזמן החלום.
קול נפילה חזק נשמע בבית, הוריה של תום רצו לכיוון המדרגות לראות מה נפל.
אמא התכופפה לעברה ולטפה את פניה הלבנות "תום, ילדתי, הכל בסדר?" לכשראתה שתום לא מגיבה, חרדה הציפה אותה "ראובן, ראובן, תו-ם היא לא מגיבה" היא העבירה את ידה בשיערה, אצבעותיה נצבעו בצבע אודם דמה של תום "תזמין אמבולס" צעקה לבעלה, "היא לא מגיבה, היא מדממת, ראובן".
תום ראתה את אביה מחייג בטלפון ביד רועדת, כשדיבר, קולו היה חנוק וכמעט ולא נשמע.
בתוך מספר שניות נשמע קולה המשתק של הסירנה, האמבולנס חנה בפתח הבית ולבית נכנסו שני חובשים. אחד החובשים דיבר עם הוריה של תום והשני ניגש לבדוק את מצבה.
"יש דופק" הוא צעק, "אני צריך אלונקה וחוסם עורקים" החובש השני רץ לכיוון האמבולנס והביא את הציוד הנדרש. שני החובשים העבירו את גופה של תום אל האלונקה בעדינות וחבשו את ראשה.
תום ניסתה לדבר עם אמה, היא ניסתה לגעת בה, ולהרגיע אותה אולם לא יכלה להזיז את ידה או פיה. היא הביטה מולה וראתה ענן שמן שריקד בתקרה, הענן קרב אליה, אף אחד מהאנשים בבית לא שם לב אליו, רק היא, היא רצתה לצעוק, לברוח ממנו, לספר לכולם שהוא שם, אבל היא לא יכלה. היא אבדה כל תחושה בגופה ועינייה הביטו בעצמה. היא ראתה את הוריה בוכים עליה, את האלונקה מועלית לאמבולנס ואת עצמה. היא התבוננה בעצמה במשך מספר דקות, שוכבת ומדממת על האלונקה, ולמרות כל הכאב שחשה בגופה לפני כן, למרות כל העצב והלחץ אותו חוו הוריה והחובשים, היא הרגישה שלווה, קולה של הסירנה ובכיים של הוריה נדם.
בבית החולים היא הועברה למיטה, הסנטור הריץ את המיטה ממסדרון למסדרון, והוריה וענן השמן רצו אחרי המיטה. הם חיכו כעשר דקות עד שהרופא הגיע. הוא הרים את ידה של תום, נתן לה מכה עם פטיש קטן בברך ובדק את אישוני עיניה. "אני מבין שאת לא יכולה להזיז את הידים ואת הרגליים" אמר בכאב "האם את יכולה להזיז את העפעפיים? תוכלי לסמן לי שכן על ידי עצימת העיניים?" היא עצמה את עיניה ופתחה אותן בחזרה. חיוך נחמה עלה על פניו של הרופא, "תום אני רוצה שתעשי צילום ראש, כדי שנדע מה נפגע מהנפילה, בסדר?" תום עצמה את עיניה ופתחה אותן בשנית.
הרופא פנה לדבר עם הוריה של תום מחוץ לחדר.
"תום" קול אישה נשמע בחדר "תום"
תום חיפשה את האישה שקוראת בשמה אולם החדר היה ריק. תום עצמה את עיניה ושקעה בשינה עמוקה. היא התבוננה בעצמה ישנה בחדר בית החולים, ישנה בשלווה. תמונות מילדותה רצדו אל מול עיניה, היא ראתה את יומה הראשון בגן, ואת היום בו הוריה קנו לה את פלפי הכלב הקטן והלבן שהיה לה, היום בו התחילה כיתה א' והיום בו סיימה את בית הספר היסודי, את חגיגות יום ההולדת שלה, היום בו עשו עליה חרם בכיתה, היום בו הכלב האהוב שלה מת והיום בו זכתה במקום הראשון בתחרות הטניס. קול צפצופים נשמע בחדר, הרופא פתח את הדלת בחוזקה ורץ לכיוון מיטתה של תום, אחות המחלקה נכנסה אחריו. הם חיברו מכונת הנשמה לפיה של תום ויצאו עם מיטתה בבהלה מהחדר בו שהתה.
"תום" קולה של האישה נשמע בשנית "תום, בואי בעקבות האור"
היא יצאה מגופה והפכה להיות ענן השמן אותו ראתה קודם לכן, ואשר הייתה כבר חלק ממנו לפני כן, בין כל הרופאים שניתחו אותה עמדה דמות שחורה אליה אף אחד מהרופאים לא שם לב. היא עזבה את גופה, ומולה היא ראתה חלל שחור שבצידו הימני היה אור לבן. היא הלכה בעקבות האור, הרגשת הכאב, הסבל, ועצב התחלפו אט אט בהרגשה של אושר.
"ברוכה השבה" קול צרוד נשמע באוזנה.
היא נשאבה ונסחפה בתוך תעלה שחורה שהובילה אותה לבקתת אבנים גדולה. השמש זרחה בחוץ וטיפות גשם קלות הרטיבו את שיערה. נערים ונערות ישבו על הדשא ומתחת לעצים שסבבו את הבקתה. היא הלכה על הדשא הרטוב והרגישה את חומה של השמש, היא עברה בין האנשים, אולי תכיר מי מבינהם. יד חמה תפחה על כתפה "תום, נכון? חשבנו שכבר לא תגיעי ליום הלימודים הראשון"
"א..ני, כן אני תום" ענתה בהלם
"החדר של התלמידים בכיתה שלך הוא בקומה הראשונה, דלת שניה מימין, המורה שלכם היא הגברת קנטור, השיעור מתחיל עוד מעט, לכי להתארגן"
"אבל איפה אני?" היא שאלה, אולם הנער אשר דיבר איתה נעלם ותום נשארה ללא תשובה.
kikonablog 